אריק איינשטיין – הקול שנגע בכולם

הפעם האחרונה שבה נראו תמונות אבל וכאב כזה בישראל הייתה בלילה שבו נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין. כמו אז, גם אתמול ראינו אנשים עומדים ברחבת בית החולים איכילוב בתל אביב ומצפים שמישהו יצא ויודיע שהכל בסדר. אבל אז נשמעות במקום זעקות שבר והלם, המלוות את קולו של המבשר. נערים ונערות מדליקים נרות בכיכר בתל אביב ושרים "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא". ערוצי טלוויזיה קוטעים את השידורים ועוברים למתכונת אבל, הופעות ואירועים נפסקים ולקהל נמסרת הודעה על אובדן הקול המיוחד והבולט של חיינו. כאב של מדינה שלמה שאיבדה משהו מעצמה. מנהל בית החולים איכילוב, פרופסור גבי ברבש, יצא לעיתונאים שהמתינו למוצא פיו ברחבת הכניסה ואמר בשני משפטים את הכל - "לפני עשרים וחמש דקות הכרזנו על מותו של אריק איינשטיין. ואין מי שישיר לנו יותר." 

אריק איינשטיין הלך לעולמו במפתיע בתוך שעות ספורות, ממפרצת באבי העורקים, ונדמה שישראל היפה והטובה של פעם הלכה עמו. איינשטיין היה בן שבעים וארבע במותו. הוא החל את דרכו בלהקת הנח"ל, שם הפך מיד לכוכב, ומאז ועד היום היה הקול של המדינה. השירים שלו ליוו את ישראל בכל מקום, משירים אהובים כמו ״עוף גוזל״ שכל ילד שר במסיבות סיום והוריו של כל בוגר תיכון שרים לו לפני גיוסו לצבא, ועד ״שלום חבר״, על פי הצירוף שטבע הנשיא ביל קלינטון לאחר רצח רבין. השירים של איינשטיין הם פסקול חייו של כל ישראלי. לפני שנים אחדות, נבחר ״עטור מצחך״ במשאל של העיתון "ידיעות אחרונות" לשיר האהוב ביותר שלו. והיו עוד רבים ומפורסמים, בהם ״אני ואתה", שאיינשטיין גם כתב את מילותיו - "אני ואתה נשנה את העולם, אני ואתה אז יבואו כבר כולם, אמרו את זה קודם לפני, לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם".

וכמה רצינו לשנות אותו, כשהשיר הזה התנגן בראשנו.

המוות של אריק איינשטיין הציף בקרב הישראלים כאב גדול וגעגועים. הוא היה, בעיני רבים מאוד, סמל למדינה שהולכת ונעלמת: נעים הליכות, צנוע, יפה תואר, פשוט, בעל חוש הומור, אוהב אדם, אוהב ספורט. ונחבא אל הכלים. למשל, כשגילם את דמותו של הקיבוצניק הצעיר עם כובע הטמבל, זיגי שמו, בסרט "סאלח שבתי" של אפרים קישון.  הקיבוצניק התאהב בעולה חדשה צעירה מאחת ממדינות ערב, כשהמתח הבינעדתי בארץ היה בשיאו. 

אבל מאז ובמשך השנים התגלעו בישראל מתחים רבים נוספים, שאיינשטיין הבוגר כאב עליהם מאוד. בראיון שהעניק לעיתונאי יגאל סרנה הוא אמר: ״אני לא מסוגל להבין את כל הרוע שהצטבר, כל האטימות. מצד שני אני כל כך מלא אהבה למקום הזה, בעיקר לאנשים. הניגודים פה כל כך חזקים. יש פה דברים כל כך מרושעים ומצד שני יש פה יופי וקסם. כל כך הרבה כישרונות, ים של אנשים טובים. מוסיקה טובה. נדמה לי שאנחנו מיוחדים בקיצוניות שלנו. קוטביים. פעם האמנתי כי הכוונה ב'להיות אנושי' זה להיות מוסרי. היום אני יודע כבר שהאנושי כולל בתוכו גם רשע ואטימות. והרוע תמיד בולט״.

במילים הללו סיכם איינשטיין את התחושה של רבים בארץ בנוגע לישראל. את תחושת השייכות וחוסר השייכות, את יחסי האהבה-שנאה שרבים מנהלים עם המדינה. עבורם אריק איינשטיין היה החלק הטוב שלה, החלק הרגיש, היפה והמחבר. במשך שנים הוא סירב להופיע, והתגורר בדירה צנועה בתל אביב. מותו נתפס כמותה של הישראליות הטהורה הזאת, שטרם התקלקלה, אובדן של עוד חלק מהארץ שאט-אט אנו מאבדים לטובת קיצוניות דתית, לאומנות וגזענות, מאבדים לשסעים הגדולים שנוצרו בחברה. 

ישראל של 2014, המפולגת והכועסת, הגדושה בתוכניות ריאליטי וכוכבים שנולדים לרגע, כבר לא מסוגלת להוציא מתוכה את האחד שייגע בלבו של הרוב, את הקול שיגיע לכולם. איינשטיין היה כזה. אבל אולי, יום אחד, כל האנשים הנפלאים שעליהם דיבר בראיון עם יגאל סרנה יתאחדו ויעשו מעשה, והמילים של שירו הנודע יקבלו משמעות גם במציאות: ״אני ואתה נשנה את העולם. אני ואתה, אז יבואו כבר כולם." אריק איינשטיין הצליח לשנות את העולם בדרכו. גם במותו הוא הוכיח לכולנו כמה אנו מתגעגעים לישראל שהוא ייצג במשך יובל שנים לפחות.