האם זהו סופה של הקהילה היהודית בטורקיה?

השמועות על עזיבת משפחות יהודיות את טורקיה מסתובבות כבר זמן רב. ככל שהיחסים בינה לבין ישראל מידרדרים, הן הופכות אט אט לעובדות. היהודים בטורקיה מפרשים את העוינות הנשמעת השכם והערב מפיהם של ראש הממשלה טאיפ ארדואן ושר החוץ דבאטולו כפגיעה אישית בהם. את השינוי באווירה ובדעת הקהל הטורקית, כתוצאה מהמדיניות האנטי-ישראלית שהם מובילים, חשים יהודי המקום מדי יום. הרגשתם היא שעתיד הקהילה היהודית, ששגשגה בטורקיה במשך עשורים רבים, אינו בטוח כבעבר.

עד לאחרונה נהגו ראשי הקהילה לספר בגאווה שמעולם לא היו גילויי אנטישמיות בטורקיה המודרנית, גם לא בתקופת האימפריה העותומנית. היהודים נהנו לא רק מחופש פולחן דתי, אלא קיימו מערכת יחסים של אחווה וידידות עם האוכלוסייה המוסלמית. רבים מיהודי טורקיה נשארו לגור במדינה גם לאחר גל עלייה גדול לישראל באמצע שנות ה-50, כי ראו במדינה את מולדתם ותכננו בה את עתידם. אולם בתקופה האחרונה הכל השתנה. נכון לעכשיו, ראשי הקהילה היהודית מתאמצים להסתיר את החשש העצום שלהם שבתוך שנים אחדות לא יישאר דבר מיהדות טורקיה המפוארת, שפרחה מאז ימי האימפריה. כל שבוע עוד ועוד משפחות עוזבות בחיפוש אחר עתיד בטוח יותר לילדיהן במקום אחר.

כשהתקשרתי לכמה משפחות שהיה לי בעבר קשר עמן, בני שיחי הכחישו מיד שיש אווירה של אנטישמיות הדוחקת אותם לעזוב את המקום שהחשיבו למולדתם. ש' עמו שוחחתי אמר בתחילת שיחתנו". אם אתה רוצה פרטים, תפנה לשגרירות הישראלית. אני מניח שהם יוכלו לספר לך יותר ולתת לך נתונים." רק כשהבטחתי שלא אציין את שמו, הוא פלט אנחת ייאוש וסיפר שלפני פחות משבועיים בתו, בעלה ונכדיו עלו לישראל כי הרגישו שאין עתיד לילדיהם בטורקיה של היום.

"ומה איתך?", שאלתי.

"יש לי עסק כאן, אני לא פוחד. אני גם לא יכול להגיד לך שיש כאן אנטישמיות, אבל זה לא מה שהיה פעם."

משפחות נוספות ששוחחתי עמן סיפרו את אותו הסיפור: לא נעים היום להיות יהודי בטורקיה, ומפחיד לדבר על כך ברבים.

הקהילה היהודית בטורקיה מונה היום פחות מ-20 אלף בני אדם, רובם מתגוררים באזור איסטנבול ועוסקים במסחר. לקהילה באיסטנבול שני בתי כנסת גדולים, "נווה שלום" "ובית ישראל", שהפכו למבצרים מאובטחים לאחר שהיוו מטרה לפיגועים לפני כעשר שנים. ארגון אל קאעידה פוצץ אז [נובמבר 2003] מכוניות ממולכדות בסמוך לבתי הכנסת. אולם גם האירועים האלה, למרות הדאגה הגדולה שעוררו, לא גרמו לאנשי הקהילה לחשוב על עזיבה.

נקודת ציון משמעותית בהידרדרות היחסים הייתה המשט הטורקי לרצועת עזה, שבו נהרגו תשעה מנוסעי האונייה הטורקית "מאווי מרמרה" לאחר עימות אלים עם חיילי צה"ל [מאי 2010]. מאז החלה הידרדרות עקבית ביחסים בין אנקרה לירושלים, והשטח החל לדבר. ההתנגחויות המדיניות לא נשארו רק במערך היחסים הבינלאומי, והאווירה ברחוב השתנתה. היא אמנם לא התבטאה בפגיעות בנפש או ברכוש, אבל נוצרה תחושה של חשדנות. נסדקה אווירת הדו קיום, שנשמרה בטורקיה במשך 500 שנים ויותר, ורבים בקהילה היהודית החלו לחוש לא שייכים, אפילו לא רצויים.

רוב העוזבים לישראל, ארצות הברית ואירופה הן בעיקר משפחות צעירות. הוותיקים והמבוגרים אינם חושבים לעזוב. גם לאנשי הסוכנות היהודית חלק משמעותי בעידוד העלייה לישראל בתקופה הזאת, אם כי לדברי האנשים עמם שוחחתי, רוב העוזבים מעדיפים להגר לארה"ב או למדינות אירופה החזקות. אחרים ממתינים לראות בינתיים מה ילד יום. לישראל, הם אומרים, תמיד אפשר לעלות.

לדברי ש', שיעור העזיבה גבוה יותר בקרב אנשי הקהילה העמידים, שיש להם גב כלכלי המאפשר להם לחפש את גורלם במקום אחר. "מה אני יכול לעשות בגילי?", אומר לי ש', "מי ייקח אותי לעבודה? איזה עסק אוכל להקים בישראל? הצעירים הם אלה שהולכים, בודקים, רואים אם שם מחכה להם עתיד טוב יותר."

למרות הכל, לא כל אנשי הקהילה היהודית מרימים ידיהם בהכנעה מול האווירה שנוצרה בתקופת שלטונו של ארדואן. ישנם כמה צעירים ומבוגרים הטוענים כי עליהם להילחם על זכויותיהם, ולא למחוק ביום אחד, ברגע של ייאוש, את הישגיה של קהילה בת מאות שנים. את המסר הזה הם מבטאים בבלוגים ברשת ובעלונים שמחלקים מדי שבת לבאים להתפלל בבתי הכנסת. אבל זהו מיעוט בתוך הקהילה המודאגת. כולם, בלי יוצא מן הכלל, יודעים לקרוא היטב את המפה המדינית ואומרים בצער כי יהיה צורך בזמן רב לשקם את מה שארדואן הצליח להרוס במעט מאוד שנים.

האם זהו תחילת סופה של יהדות טורקיה המפוארת? קשה לדעת, אבל זוהי בלי ספק סופה העגום של ידידות נפלאה.