דקות הפתיחה בישיבות השבועיות של סיעות הכנסת מדי יום שני בצהריים, מוקדשות בדרך כלל להצהרות מתוקשרות של יושבי ראש המפלגות. זוהי פלטפורמה מצוינת להעביר מסר לציבור, להבעיר את הזירה הפוליטית או למשוך את אור הזרקורים עם איזו התייחסות כללית שתהפוך לכותרת. זהו מפגש שבועי קבוע עם התקשורת שמאפשר לראשי הסיעות לחוש את הדופק של המערכת הפוליטית.
ביום שני האחרון [18 בנובמבר] לא חיכתה שום הפתעה לכתבים הפוליטים. ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשלצדו שר החוץ אביגדור ליברמן, שלח מתוך ישיבת סיעת הליכוד-ביתנו חיבוק אמיץ נוסף לנשיא צרפת פרנסואה הולנד, שעמד לנאום מאוחר יותר בכנסת. הוא הבהיר שוב, שההסכם המתגבש בין המעצמות לאיראן הוא רע, ושאינו מחייב את ישראל.
יו"ר יש עתיד, שר האוצר יאיר לפיד, דיבר על מחויבותו לפתרון משבר הדיור, והבטיח שבעתיד הקרוב זוגות צעירים יוכלו לרכוש דירה. שום דבר מיוחד, מלבד עוד ניסיון להוביל סדר יום חברתי לטובת מעמד הביניים, בצל התרסקותו בסקרים.
ואילו במפלגת העבודה ישבו קפוצים זה לצד זו יו"ר המפלגה, ח"כ שלי יחימוביץ, ויו"ר הסיעה, ח"כ יצחק הרצוג. השניים נמצאים בישורת האחרונה של הקרב על ראשות המפלגה שיגיע לקצו בפריימריז ביום חמישי. העיתונאים שסיקרו את פתיחת הישיבה לא הצליחו לחלץ מהם אפילו לחיצת יד בודדת לצורך תמונה.
התיאור המשמים של המתרחש בכנסת יכול על פניו לשדר תחושה של יציבות קואליציונית, אחרי חודשים שבהם ריחף מעל המערכת הפוליטית סימן שאלה בדמות הכרעת הדין במשפטו של ליברמן. לכאורה, זיכוי ליברמן אמור היה לייצב את הקואליציה ולאפשר לה למשול ביעילות, אולם אף על פי שלאיש מבין חברי הקואליציה אין כרגע עניין לפרוש ממנה, עושה רושם שממשלת נתניהו תקועה במקום.
זוהי קואליציה בת עשרה חודשים בסך הכל, שאנשיה אינם רואים דבר מלבד הבחירות הבאות. הסיעות החברות בה מנהלות קמפיין בחירות תמידי שלא מאפשר לממשלה להתרומם מעבר לגחמות סקטוריאליות ואספירציות אישיות. כך היה במקרה של שר השיכון אורי אריאל מהבית היהודי, שסיבך את נתניהו כשהכריז על יוזמת בנייה בשטחים, וכך היה כששר המדע יעקב פרי מיש עתיד העריך בדיון פומבי כי מפלגתו או מפלגת הבית היהודי יפרשו בעתיד מהממשלה בשל מחלוקת מדינית.
אף אחד מהאירועים הללו אינו מאיים על שלמות הקואליציה. היא יציבה, אבל כבר ברור שהמבנה הנוכחי שלה לא יחולל שינוי משמעותי בחברה הישראלית או יעשה מעשה מדיני גדול. זוהי קואליציה של הישרדות, מראש הממשלה דרך כל השחקנים הראשיים בממשלתו.
מעבר לכך, זוהי קואליציה שצפויה לאבד בשבועות הקרובים שני דגלים עיקריים שלה: הראשון הוא הגרעין האיראני, שהיה כרטיס הביקור של נתניהו בבחירות האחרונות. כעת, כשהסכם בין טהרן למעצמות הוא רק עניין של זמן, ראש הממשלה יישאר ללא אג'נדה.
מצבו של ראש המפלגה השנייה בגודלה, יאיר לפיד מיש עתיד, אינו טוב יותר. עד סוף החודש אמורה הכנסת להצביע על החוק לגיוס החרדים – מה שהיה על ראש סדר היום בקמפיין של שר האוצר בבחירות האחרונות. אחרי אישור החוק הוא ייאלץ למצוא נושאים אחרים שיסייעו לו בקרב הבלימה מול בריחת מצביעי מעמד הביניים.
במצב כזה יש להניח שיו"ר יש עתיד ישלוף עוד ועוד תוכניות והצהרות לטובת בוחריו, כדוגמת הצעת חוק ברית הזוגיות שהקימה עליו את הבית היהודי. מצד שני נמשיך לשמוע על מחויבותו של לפיד לתהליך המדיני, בעוד מפלגתם של נפתלי בנט ואורי אריאל תוקעת מקלות בגלגליו.
מי שמביא לשיא את חוסר התוחלת הקואליציוני הוא ליברמן. חזרתו למשרד החוץ מאפשרת לו לחזור גם לפוזיציה החביבה עליו: האיש שמחזיק במפתחות להמשך קיומה של הקואליציה, האיש שקובע את גובה הלהבות, ומחזיק את נתניהו כסוג של בן ערובה. כך הוא פעל בקרב על מינוי מחליפו בראשות ועדת החוץ והביטחון, המתחולל בימים אלה ממש.
גם אם יוחלט ביום ראשון הקרוב על הפרדה בין סיעות הליכוד לישראל ביתנו, לא תהיה לכך שום השפעה מידית מבחינה קואליציונית. לליברמן אין סיבה לפרוש. הוא יכול רק לחזק ולחדד עמדות מתוך הממשלה, לבדל את עצמו מנתניהו, להציב אולטימטומים כשירצה, ובאופן כללי לנסות להחזיר אליו את האלקטורט שאיבד בחודשים שבהם המתין לפסק דינו מחוץ למרכז העניינים.
נתניהו מבין שהוא מצד אחד תלוי באינטרסים של ליברמן, ומצד שני בסדר היום של יש עתיד והבית היהודי. ללא בן ברית אמיתי, ראש הממשלה מגשש בימים אלה את דרכו חזרה אל חיק המפלגות החרדיות: הוא מנסה לרכך את חוק הגיוס לטובת החרדים, ולעקר אותו מסנקציות כלכליות ופליליות לקראת ההצבעה בכנסת בסוף החודש. גם אם לא יצליח במשימה, הוא לפחות יראה לש"ס וליהדות התורה שניסה.
בדמיונו ודאי מייחל נתניהו לבחירתו של הרצוג לראשות העבודה. הוא מאמין שעם הרצוג והחרדים יהיה קל יותר להגיע להבנות בנוגע לכניסה לממשלה, במקרה שבו הוא יצטרך לאיים מול בנט, לפיד או ליברמן בקואליציה חלופית, ולהחזיר לעצמו משהו מכוח ההרתעה.