דילוג לתוכן העיקרי

הדיפלומטיה הישראלית: עולם הולך ונעלם

כששר החוץ וסגנו מאמינים בכוחניות במקום בהידברות, ורואים בדיפלומטיה סימן לחולשה במקום מכשיר להשגת אמצעים, אין פלא שמשרדם הולך ומאבד את הרלוונטיות ואת האפקטיביות שלו.
JERUSALEM, ISRAEL - DECEMBER 25:  Israeli former Foreign Minister Avigdor Lieberman during the launch of the Likud-Beitenu election campaign on December 25, 2012 in Jerusalem, Israel. Prime Minister Benjamin Netanyahu has recently seen his party lose ground to the right-wing Habayit Hayehudi-National Union party. (Photo by Uriel Sinai/Getty Images)

 

שש המעצמות החשובות בעולם, בהובלת ארצות הברית, חתמו החודש [24 בנובמבר] על הסכם ביניים עם איראן המגביל את המשך תוכנית הגרעין שלה בתמורה להקלה בסנקציות הכלכליות נגדה. בקרוב יחלו השיחות על הסכם קבע. לכל הצדדים ברור שהמשא ומתן לא יהיה קל, אבל ההחלטה הנוכחית היא לדבר - לא לתקוף. עכשיו נותנים הזדמנות לדיפלומטיה. כך גם היה עם אסד והשימוש בנשק כימי בסוריה. אפשר להתווכח על יעילותה של הגישה הזאת ולראות בה סימן לחולשה או הססנות של המערב בכלל ושל ממשל אובמה בפרט, אולם מצד שני יש להכיר בכך שזו עובדה קיימת, ויש להתמודד איתה: ארה"ב קיבלה החלטה עקרונית למצות עד תום אופציות דיפלומטיות, ולהותיר ברקע איומים בתקיפה. למרבה הצער, נדמה כי הבחירה של המערב בדיבורים הותירה את הדיפלומטים הישראלים ללא מילים.

בשנים האחרונות פחת מעמדו של משרד החוץ הישראלי. שגרירים וקונסולים ישראלים ברחבי העולם זועמים שוב ושוב על הוראות שהם מקבלים מהדרג הפוליטי בירושלים, אולם כעובדי ציבור נאסר עליהם להביע את עמדתם. במקרים מועטים מישהו מהם מעז לכתוב נייר עמדה דיפלומטי מנומס ומנומק, אולם ספק אם העומדים בראש המשרד, כולל שר החוץ הישן-חדש אביגדור ליברמן, מעניקים לו חשיבות או השפעה רבה, אם בכלל.

בתקופה שבה שמעון פרס כיהן כשר חוץ וד"ר יוסי ביילין היה סגנו, משרד החוץ הישראלי פרח והיה בשיאו. אלה היו ימי המשא ומתן לקראת הסכם אוסלו. העומדים בחזית השיחות וההסברה הישראלית היו אנשי משרד החוץ ודיפלומטים אחרים שהוכשרו ולוהקו במיוחד לתפקיד, כמו שחקנים למחזה חשוב. שליחיה של ממשלת ישראל היו מקצוענים שהבינו את העולם ואת התקשורת והפוליטיקה הבינלאומיים, והכירו את המנטליות ואת דעת הקהל בכל אחת מהמדינות שבהן פעלו.

מאז ועד היום זרמו הרבה מים בנהר. לאט-לאט החל כרסום במעמדו של המשרד, והשפל הגיע בתקופת כהונתו של ליברמן כשר החוץ. ליברמן נוטה ללעוג לראשי מדינות בעולם. את שרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, הוא ממש מתעב. הוא רואה בה שונאת ישראל. אבל יותר מכך, ליברמן אינו מעריך את אנשי המשרד שהוא עומד בראשו. רבים מהם נתפסים בעיניו כאנשים רכרוכיים שאינם מבינים את צרכיה הביטחוניים של מדינת היהודים. הוא אינו מאמין בגישה שלהם, בנחישות שלהם, ומטבע הדברים אינו מאמין שצריך לתת להם לעמוד בקדמת הבמה הבינלאומית ולייצג את ישראל כפי שהם רואים אותה: מדינה שיודעת לדבר גם בלשון דיפלומטית – לא רק כוחנית - ומנסה לשים את האצבע על הדופק הבינלאומי ולהתמודד איתו. 

ליברמן חזר אל תיק החוץ חזק ומחוזק מתמיד. סגנו במשרד וחברו לסיעה, זאב אלקין, גם הוא אינו מאמין בדיפלומטיה שקטה מהזן הישן והמוכר. בדיון שהתקיים בלשכת ראש הממשלה בסוגיית השתתפותה של ישראל ב"הורייזון 2020" - תוכנית המחקר והפיתוח של האיחוד האירופי - התעקשו ליברמן ואלקין לא לקבל את התנאי האירופי של החרגת ההתנחלויות מהתוכנית. הם ביקשו להוכיח לאירופה ולאשטון שישראל אינה נכנעת לתכתיבים האלה - גם במחיר הוצאתה מהתוכנית היוקרתית על שלל משאביה ותקציביה. במילים אחרות, ליברמן ואלקין היו מוכנים לספוג פגיעה משמעותית במחקר האקדמי בישראל רק כדי ללמד את האיחוד האירופי לקח. השניים האלה מאמינים בגישתו הדיפלומטית הכוחנית של ולדימיר פוטין הרבה יותר מתפיסתם הפייסנית, או התבוסתנית בעיניהם, של נשיא ארה"ב ברק אובמה ושר החוץ שלו ג'ון קרי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו שותף לתפיסת עולמם של אלקין וליברמן. גם הוא לא הקשיב לאנשי המקצוע שיעצו לו לדבר אל העולם בשפה אחרת. הוא הוביל קו עיקש ואטום שסירב לשמוע ביקורת – והוא נכשל. וכך נוצר מצב שבו שר החוץ וסגן השר פועלים בניגוד למהותו ולמטרתו של משרדם, כשהכל מגובה על ידי ראש הממשלה. 

יתרה מזאת, המשא ומתן עם הפלסטינים הופקד בידיה של ציפי לבני, שבעבר היתה שרת החוץ וכיום היא שרת המשפטים. לבני מנהלת משא ומתן כאוטוריטה נפרדת, ובכך, למעשה, נגזל מבכירי משרד החוץ חלק מהותי נוסף מתפקידיהם ומסמכותם. האם המשרד, שהעומד בראשו מתנגד לשיחות וטוען בעקביות שיו"ר הרשות אבו מאזן הוא מכשול לשלום, יכול להסביר כראוי את המדיניות הישראלית שהפוכה לעמדתו? מה הפלא, אם כך, שבתוך המשרד מתרחשים עימותים פנימיים, ומחוצה לו כמעט שאין לו השפעה?

אדם ששירת שנים רבות במשרד החוץ בתפקידים בכירים אמר לי השבוע כי "האנשים הללו (אלקין וליברמן) בכלל לא מבינים את המהות של המשרד. מבחינתם אנחנו נתפסים כאינטלקטואלים מתנשאים שלא מבינים שום דבר במה שבאמת מתרחש. אנחנו האקדמיה והם השטח, ומבחינתם השטח מבין הרבה יותר מאנשי מגדל השן האקדמי. אנחנו, מבחינתם, צריכים לארגן טקסים יפים לסגן שר החוץ של ונצואלה או לקבל את המזכיר השני של ברזיל ולהזמינם לקוקטיילים ביום העצמאות הישראלי. בנושאים העומדים ברומה של מדינה, בדברים שבאמת משפיעים על העתיד שלנו במזרח התיכון, הם בטוחים שאסור לנו לגעת".

אחרי כישלון המדיניות הישראלית בנושא הגרעין האיראני וחתימת הסכם הביניים בין המעצמות לטהרן, ישראל חייבת להחליף דיסקט. עליה להתאים את עצמה לתנאים החדשים שנוצרו ולרוח הבינלאומית המעדיפה דיפלומטיה על פני כוחניות. יש בישראל הרבה כוחות מוכשרים ומקצועיים שניתן בקלות לגייס לצד אנשי משרד החוץ במאמץ ההסברה הבינלאומי של עמדותיה ולשיפור הדימוי שלה. אנשי אקדמיה ובכירים לשעבר במערכת הציבורית על ענפיה השונים יכולים לשווק את תפיסותיה המדיניות והביטחוניות של ירושלים הרבה יותר טוב מהצמד ליברמן ואלקין ומשלוחיה, למען שיקום תדמיתה ומעמדה של ישראל בעולם.

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles