הדיפלומטיה הישראלית: עולם הולך ונעלם
כששר החוץ וסגנו מאמינים בכוחניות במקום בהידברות, ורואים בדיפלומטיה סימן לחולשה במקום מכשיר להשגת אמצעים, אין פלא שמשרדם הולך ומאבד את הרלוונטיות ואת האפקטיביות שלו.
שש המעצמות החשובות בעולם, בהובלת ארצות הברית, חתמו החודש [24 בנובמבר] על הסכם ביניים עם איראן המגביל את המשך תוכנית הגרעין שלה בתמורה להקלה בסנקציות הכלכליות נגדה. בקרוב יחלו השיחות על הסכם קבע. לכל הצדדים ברור שהמשא ומתן לא יהיה קל, אבל ההחלטה הנוכחית היא לדבר - לא לתקוף. עכשיו נותנים הזדמנות לדיפלומטיה. כך גם היה עם אסד והשימוש בנשק כימי בסוריה. אפשר להתווכח על יעילותה של הגישה הזאת ולראות בה סימן לחולשה או הססנות של המערב בכלל ושל ממשל אובמה בפרט, אולם מצד שני יש להכיר בכך שזו עובדה קיימת, ויש להתמודד איתה: ארה"ב קיבלה החלטה עקרונית למצות עד תום אופציות דיפלומטיות, ולהותיר ברקע איומים בתקיפה. למרבה הצער, נדמה כי הבחירה של המערב בדיבורים הותירה את הדיפלומטים הישראלים ללא מילים.
בשנים האחרונות פחת מעמדו של משרד החוץ הישראלי. שגרירים וקונסולים ישראלים ברחבי העולם זועמים שוב ושוב על הוראות שהם מקבלים מהדרג הפוליטי בירושלים, אולם כעובדי ציבור נאסר עליהם להביע את עמדתם. במקרים מועטים מישהו מהם מעז לכתוב נייר עמדה דיפלומטי מנומס ומנומק, אולם ספק אם העומדים בראש המשרד, כולל שר החוץ הישן-חדש אביגדור ליברמן, מעניקים לו חשיבות או השפעה רבה, אם בכלל.
בתקופה שבה שמעון פרס כיהן כשר חוץ וד"ר יוסי ביילין היה סגנו, משרד החוץ הישראלי פרח והיה בשיאו. אלה היו ימי המשא ומתן לקראת הסכם אוסלו. העומדים בחזית השיחות וההסברה הישראלית היו אנשי משרד החוץ ודיפלומטים אחרים שהוכשרו ולוהקו במיוחד לתפקיד, כמו שחקנים למחזה חשוב. שליחיה של ממשלת ישראל היו מקצוענים שהבינו את העולם ואת התקשורת והפוליטיקה הבינלאומיים, והכירו את המנטליות ואת דעת הקהל בכל אחת מהמדינות שבהן פעלו.
