לא היסטריה, היסטוריה

סיבוב נוסף בקטטה בין בנימין נתניהו לברק אובמה הושק ביום שלישי בישראל (11 בנובמבר), במאמר המערכת של הניו-יורק טיימס. מאז הסיר ראש הממשלה הישראלי את הכפפות והתנגש בעוצמה מכסימלית במתווה העסקה המתגבשת בין איראן למעצמות, מצא נתניהו את עצמו בעמדת שק החבטות הגלובלי. מכל עבר דוקרים אותו, מבקרים אותו, מכנים אותו "היסטרי"; הטיימס, שנחשב מקורב מאוד לבית הלבן, האשים אותו באותו מאמר מערכת בניסיון לחבל בהשגת העסקה שתרסן את הגרעין האיראני.

עד כמה התדרדרו היחסים והאמון בין וושינגטון לירושלים אפשר ללמוד לא רק מהפרסומים וההתבטאויות הפומביות, אלא גם מזהותו של "המבוגר האחראי" שהזדעק ביום שלישי לנסות לצנן את האווירה: שר החוץ הישן-חדש של ישראל, אביגדור ליברמן, שנחשב לפירומן מזרח תיכוני סידרתי. כעת הוא זה שמפשיל שרוולים במאמץ להרגיע.

בקבלת פנים שנערכה לכבודו עם כניסתו למשרד החוץ, אמר ליברמן: "אבן היסוד של יחסי החוץ של ישראל היא מערכת היחסים עם ארה"ב. צריך להבהיר את זה ולהרגיע את הרוחות. פגישת העבודה הראשונה שלי הבוקר הייתה עם שגריר ארה"ב דן שפירו... צריך להבין שהיחסים עם ארה"ב הם הנכס המרכזי שלנו, בלעדיהם לא נוכל לתמרן בעולם העכשווי. גם כשיש חילוקי דעות, ותמיד היו חילוקי דעות, הם לא צריכים להישמע בחוץ, אלא בפנים, ואני חושב שנדרשת צפירת הרגעה בנושא הזה."

זה היה רמז עבה מצדו של שר החוץ לכיוונו של ראש הממשלה, בסגנון של "לא צריך להתקוטט עם האמריקאים מעל כותרות העיתונים. אפשר לעשות את אותו הדבר, עם אפקט לא פחות חזק, בתוך החדר."

מכל העיתונאים הישראלים בדור הזה, אני האחרון שצריך להגן על נתניהו. נדמה לי, שיהיה קשה מאוד למצוא בעיתונות המיינסטרים בישראל עיתונאי לעומתי יותר לראש ממשלת ישראל ממני. אבל בסוגיה הזו, נדמה לי שעושים לו עוול. נדמה לי שהוא ממלא את חובתו כמנהיג המדינה היהודית, שתצא המפסידה העיקרית מהפיכת מדינת האייתוללות למעצמה גרעינית.

נכון, גרעין באיראן הוא בעיה כלל עולמית, ונדמה לי שחלק מהעולם כבר מבין את זה, אבל רק מדינה אחת תמצא את עצמה בסכנה קיומית של ממש מול פצצה איראנית: ישראל. זאת, משום שישראל היא "מדינה של פצצה אחת",one bomb state. גודלה הזעיר, העובדה שרוב מוחלט של האוכלוסייה, התעשייה המתוחכמת והנכסים העיקריים מרוכז ברצועת חוף צרה, הופכת את ישראל לפגיעה במיוחד. מומחים מעריכים כי פצצת גרעין אחת, או שתיים, יכולות לגרום נזק עצום, אולי בלתי הפיך, לקיום הישראלי העצמאי.

התחמשות איראן בפצצה גרעינית עלולה לשאוב מישראל את יצר הקיום שלה. אנשים יפחדו לגור בישראל, לעשות עסקים בישראל, להשקיע, לגדל ילדים. המאבק הישראלי בגרעין האיראני הוא קיומי. לא על הנייר. במציאות. ולכן, מרחב התמרון של נתניהו קטן מאוד, הוא לא יכול לאפשר לעצמו לטעות.

גורם המקורב מאוד לנתניהו אמר לי אתמול: "ג'ון קרי מפגין את חוסר ההבנה שלו ואת התמימות שלו, כשהוא מטיף לביבי וקורא לו לא להתערב עכשיו, כשאין עסקה, לחכות שתהיה עסקה ואז לשפוט אותה. היינו בטוחים שקרי מספיק מנוסה כדי להבין שהזמן בו אתה יכול להשפיע על עסקה שתכריע את גורלך עלי אדמות, הוא כשהמשא ומתן מתנהל. לא כשהוא מסתיים. הזמן שלנו להתריע, להגיד את האמת, להאיר את הפרצוף המכוער של האיראנים ואת הסכנות של העסקה המתגבשת, הוא עכשיו. רק עכשיו. אם נמתין לגיבוש המתווה, זה יהיה כבר מאוחר מדי. הרכבת תצא מהתחנה. אי אפשר יהיה לעצור את הסוסים, הרי האמריקאים מתנהגים במשא ומתן הזה כאילו הם זקוקים לעסקה יותר מהאיראנים.

"לקח הרבה זמן להוריד את האיראנים על הברכיים. במקום לתת עכשיו את הדחיפה הנוספת, האחרונה, כדי להגיע לעסקה אמיתית שתפרק את הגרעין האיראני, ולא תשמור עליו חי, בועט ומאיים, באים אובמה וקרי ומתקפלים. בדיוק ברגע המכריע, שנייה אחת לפני הניצחון, הם מתפרקים מנשקם".

שר בכיר, מקורב אף הוא לנתניהו, אמר: "האמריקאים אומרים, ואפשר היה לקרוא את זה בטיימס, שאת אותן הדרישות של הממשל הנוכחי הציג לאיראנים גם ממשל בוש, אבל הם התעלמו והמשיכו לדהור לגרעין. זה נכון. אבל זה רק חלק מהנתונים. יש עוד נתון אחד, מדהים", אומר השר, "וזה שהפעם היחידה עד היום בה האיראנים עצרו לגמרי והשעו את פרויקט הגרעין הצבאי שלהם הייתה ב-2003, לנוכח הפלישה האמריקאית לעיראק. איראן הבינה את האיום. נושאות המטוסים האמריקאיות פעלו את פעולתן. האיראנים התקפלו, ולא רק הקפיאו את התוכנית, אלא סגרו אותה. הם חידשו את ההסתערות כשהבינו שהאופציה הצבאית נגמרה".

השר הזה מנסה להבהיר: "בסופו של יום, מדינה כמו איראן, תיאוקרטית, דיקטטורית, המונעת מציווי דתי ומונהגת בידי כת שלא מהססת לייצר טרור בכל העולם, מבינה רק כוח. זה לא אומר שצריך לפלוש לאיראן. אבל צריך לייצר איום צבאי אמיתי, לא מזויף, איום שהאיראנים יבינו ויפנימו. ואת זה האמריקאים לא עשו אפילו לרגע אחד בתקופת אובמה. גם כשהנשיא ודובריו אמרו, בשפה רפה, ש'כל האופציות על השולחן', תמיד קם איזה אמריקאי תורן, אם זה שר ההגנה או הרמטכ"ל, שאמר בגילוי לב שאין אופציה צבאית. בדרך הזו הכישלון מובטח מראש. במקרה שלנו, הכישלון יהיה בכייה לדורות, אסון היסטורי בקנה מידה בלתי נתפס".

אנשיו של ביבי מוסיפים ואומרים: "הממשל אומר לנו כל הזמן לסמוך עליו. המעצמות אומרות שהן לא פראייריות. שהמערב לא טיפש ולא נאיבי ולא תמים. אנחנו מאוד רוצים להאמין בזה. מאוד. אבל כשאנחנו מביטים סביב, נדמה לי שאין שום עובדה שיכולה לחזק ולעודד את האמונה הזו. הרי צפון קוריאה ניצלה בדיוק את העובדה שהאמריקאים תמימים ונרפים. הרי צפון קוריאה הפכה גרעינית מול חדלון אמריקאי. הרי כבר היינו בסרט הזה. כשאנחנו מביטים בטקטיקה של ג'ון קרי, שהניבה בינתיים רק בעיות, בנחישות שלו לפתור תוך כמה חודשים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בניתוק מהמציאות, אנחנו לא יכולים להסיק מכך מסקנות מעודדות באשר לאיראן.

"כשאנחנו רואים איך אמריקה פספסה את מצרים, איך זנחה את בעלות בריתה, איך היא לחצה עלינו לחץ עצום להתנצל בפני טורקיה ולסגור את הפרשה הזו, למרות שידענו שארדואן לא באמת רוצה לסגור אותה, כשאנחנו מביטים במדיניות האמריקאית הגלובלית, כמעט בכל מקום על פני כדור הארץ, אנחנו לא מזהים הצלחות סוחפות. להיפך. אנחנו בטוחים שאובמה היה מאוד רוצה למחוק מההיסטוריה את 'נאום קהיר' המגוחך שלו, בדיעבד.

"התחושה היא שאובמה פשוט רוצה לטאטא את הבעיה האיראנית אל מתחת לשטיח. להעביר אותה בירושה ליורשו. אין לו כוח להתעסק עם זה. הבעיה היא, שעד שיורשו יגיע, איראן כבר תהיה גרעינית. בואו נביט במראה, איראן היא מדינת סף גרעינית כבר עכשיו. איך זה קרה? באשמת מי זה קרה?"

נבואות הזעם הישראליות שוצפות וגועשות. בניגוד לרוב המקרים האחרים, הפעם, נדמה לי, שיש בהן תוכן מדאיג, ויש בהן ממש.

כן, נתניהו הוא אדם היסטרי שנקלע לפאניקה בקלות, כמעט מכל משב רוח מזדמן. מי כמוני יודע את זה. אבל כמו שגם אחרי הפרנואיד רודפים מדי פעם, כך גם הפאניקר ההיסטרי נבהל, לפעמים, גם מדברים מבהילים באמת.

הבעיה עם הסדר הביניים המתגבש בין המעצמות לאיראן, אומרים בסביבתו של נתניהו, היא שהוא לא מאוזן. האיראנים מקבלים, אבל כמעט ולא נותנים. שני הדברים היחידים שהם נותנים, אינם ממשיים: אי הפעלת כור המים הכבדים באראק שישה חודשים, אמר ביום שלישי שר המודיעין הישראלי יובל שטייניץ, אינו אלא בדיחה. הכור הזה לא מוכן ולא יהיה מוכן עד סוף השנה הבאה, כך שלאסור את הפעלתו זה חסר משמעות. הוויתור האיראני השני, הפסקת העשרת אורניום לדרגה של 20%, אינו משמעותי, מכיוון שהמשך ההעשרה לדרגת 3.5% ישמר את היכולת של איראן להעשיר, והדילוג מכאן ועד הרמה הצבאית (90%) הוא מהיר.

הרעיון בהסדר ביניים, אומרים בישראל, הוא ששני הצדדים יוותרו על משהו. אם המערב מסיג לאחור את הסנקציות, איראן צריכה להסיג לאחור את הגרעין. אבל בהסכם המתגבש, המערב מסיר לאחור את הסנקציות, ואיראן משמרת ומקפיאה את המצב הקיים של תוכנית הגרעין. זוהי העמדה הישראלית.

"הורדת הסנקציות בתחום הזהב, המסחר בחלקי חילוף והתעשייה הפטרוכימית", אומר גורם ישראלי בכיר, "הוא ניקוב חור בגלגל הסנקציות. יש אלפי חברות אירופיות שעומדות בתור לחדש את הסחר עם איראן. המהלך הזה יאפשר להן לזרום במהירות פנימה, משטר הסנקציות יתמוטט מהר יותר מכפי שהתמוטט אתר האינטרנט של ביטוח הבריאות האמריקאי, האובמה-קייר", אומרים אנשיו של ביבי, ומשגרים רמז עבה כפיל לעברו של הנשיא.

מהי השורה התחתונה? מורכבת. להתנגדות הישראלית לעסקה עם האיראנים יש היגיון וקייס מוצק. ממשלת נתניהו חייבת להשלים עם העובדה שהעולם הולך להסדר עם איראן, שאי אפשר יהיה להשיג את ההישג המלא, אי אפשר יהיה להוריד את איראן על הברכיים, כמו שעשו לגרמניה ויפן אחרי מלחמת העולם השנייה.

אבל יחד עם כל זה, אסור לאפשר לאיראן לשמר את מעמדה כמדינת סף גרעינית, ולהמתין לשעת כושר בינלאומית כדי לפרוץ או להתגנב לפצצה. ולכן, כור המים הכבדים באראק, שמאפשר מסלול פלוטוגני חלופי ומהיר לפצצה, חייב להיעצר. הכל תלוי במספר הצנטריפוגות ואיכותן שיושארו בידי איראן, בכמות החומר המועשר שתיוותר בידיה, וברמת הפיקוח הבינלאומי החודרני שיונהג. העניין הוא, שאנשיו של נתניהו רחוקים מלסמוך על אנשיו של אובמה. נתניהו עצמו ממש לא סומך על אובמה. ג'ון קרי יצטרך להסתדר, החל מיום שני השבוע, עם מקבילו אביגדור ליברמן, שהוא סוג של נתניהו, רק בוטה ודורסני הרבה יותר.

"בסוף", אמרה לי בסוף השבוע האחרון איילת שקד, חברת כנסת מטעם "הבית היהודי", "מיט רומני צדק. אובמה זורק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס".

שקד מגזימה, כמובן. את רומני איש כבר לא זוכר, אבל נתניהו עוד כאן, חי וקיים. הוא הרוויח ביושר את היחס שהוא מקבל מהממשל האמריקאי, הוא בנה בשקדנות ובמסירות את אי האמון המסוכן ששורר בינו לבין הנשיא האמריקאי, הוא לא השכיל לייצר תהליך שלום אמיתי, כן וחיוני בין ישראל לפלסטינים, הוא לא באמת מוכן לבצע ויתורים קשים וכואבים כדי לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים, או לפחות להתחיל לפתור אותו בצורת הסדר ביניים שיביא להקמתה של מדינה פלסטינית. ואחרי כל זה, הוא מתפלא למה האמריקאים לא מתואמים איתו ולא עושים כדבריו.

הטיעון של נתניהו צודק, אבל הדרך שעשה כדי להגיע אליו, מסוכנת ומשובשת. גם נתניהו חייב להבין שאי אפשר להשיג הכל, ואין "גם וגם". אם הוא רוצה את אמריקה לצדו בעניין איראן, הוא היה צריך להיות לצדה בעניין פלסטין. בסוף, הוא עלול למצוא את עצמו קירח מכאן ומכאן, עם איראן גרעינית ומדינה פלסטינית.