הרב עובדיה יוסף: שליח אלוהים עלי אדמות

ותר מ-800 אלף בני אדם ליוו ביום שני בערב (7 באוקטובר) את הרב עובדיה יוסף בדרכו האחרונה. ירושלים נצבעה שחור, צבע חליפותיהם של המוני היהודים החרדים שהציפו את הבירה וניתקו אותה מהעולם החיצון.

בישראל חיים היום קצת יותר משישה מיליון יהודים (מתוך שמונה מיליון תושבים), פירוש הדבר שיותר מעשירית מהם עלו לירושלים למסע הלוויה. אם נתרגם את זה למימדים אמריקאים, מדובר בכמעט 40 מיליון בני אדם. ערוצי הטלוויזיה שידרו שידורים חיים מסביב לשעון, משעת פטירתו של הרב בצהריים ועד אחרי חצות, מועד בו הצליחה גופתו להגיע, סוף סוף, למקום מנוחתו האחרונה.

מסע הלוויה עצמו, מישיבת "פורת יוסף" בה למד הרב בילדותו לבית העלמין, היה אמור לגמוע מרחק של פחות משני קילומטרים, אבל ארך יותר מארבע שעות קשות. המונים צבאו על הרכב בו הוסעה הגופה ואחר כך על האלונקה בו הובלה, מנסים לגעת בפעם האחרונה באישיות הנערצת כל כך. אנשים הצטופפו על גגות בניינים, על גגות של מכוניות, על מנופים ובצמרות העצים, כדי ללוות בעיניהם את האיש בו הם רואים אב ביולוגי, רוחני, נפשי וגשמי, בפעם האחרונה. זה היה האירוע הגדול ביותר שנערך אי פעם בישראל המודרנית. השאלה היא, האם הוא מסמל את שינוי פניה של ישראל המודרנית או את הגדרתה.

המראות הללו הזכירו לי את לוויית המלך חסן במרוקו, בשנת 1999. מיליוני מרוקאים, פשוטי עם ועשירים, הצטופפו לאורך מסע הלוויה ברבאט הבירה, בשלב מסוים פרצו את מחסומי המשטרה והציפו את העיר כולה באבל עמוק, אותנטי, שלווה ביללות, בכי ומחוות אבל קורעות לב.

הרב עובדיה יוסף לא היה מלך במובן החילוני של המילה, אבל עבור מיליוני ישראלים הוא היה הרבה יותר ממלך. הוא היה שליח האלוהים, נציגו עלי אדמות. הוא היה נביא, מנהיג, אב, מורה דרך, פוסק הלכה וגדול הדור. הוא הזקיף את קומתם של הישראלים ממוצא מזרחי, שהושפלו ודוכאו על ידי הממסד הישראלי האשכנזי עד עפר, בשנותיה הראשונות של המדינה. אם ננסה להשוות אותו למנהיגים דומים בעולם, הרב עובדיה הוא סוג של ערבוב בין מרטין לותר קינג, האפיפיור פרנציסקוס, מוחמד עלי והמשיח.

ישראל 2013 חצויה לשניים לפחות. חוץ ממאות אלפי המלווים שהגיעו ללוויה, רובם לובשי חליפות שחורות ועוטי מגבעות בורסלינו ליטאיות מסורתיות, עוד לפחות מיליון או שניים התאבלו בבית. לא רק חרדים התאבלו על עובדיה. גם מסורתיים, דתיים-לייט, דתיים לאומיים ואפילו חילונים. מן העבר השני, כל האחרים, שהם עדיין רוב (מצטמק והולך) בישראל. אלה הביטו במחזות הללו בפליאה אנתרופולוגית (במקרה הטוב), או בפלצות וגועל נפש במקרה הפחות טוב. לרבים מהם הזכירה הלוויה אירועים דומים מהעולם הערבי, מהמוקטעה ברמאללה או כיכר תחריר בקהיר.

יותר מ-65 שנים מאז נוסדה, ו"השד העדתי" בישראל עדיין חי ובועט. חלק ניכר מבני המדינה הם ילידי הארץ ותוצר של נישואי תערובת, אשכנזים עם ספרדיות, או להיפך, ועדיין יש מתח בין העדות, האפליה עוד קיימת, הרגשות סוערים והפצע פתוח לגמרי.

ישראל נוסדה על ידי הציונות, שהייתה תנועה חילונית ברובה, עם ספיחים אתיאיסטיים, שנוסדה באירופה וממנה התפצלה גם למדינות ערב. בני העליות הראשונות באו מאירופה והשפיעו על תרבותה של המדינה שבדרך, על כל המשתמע מכך. בשנות החמישים נראתה ישראל כמו ערבוב בין קולחוז סובייטי, כפר פולני עם כמה מובלעות אפרו-אסייתיות. במובלעות הללו, שנוצרו בעיקר בפריפריה הענייה והנחשלת, ריכזו את העליות החדשות יותר של יהודי המזרח, אלה שגדלו ושגשגו מאות שנים במדינות ערביות והועלו לישראל בחפזון זמן קצר לאחר הקמתה.

במשך שנים הייתה היהדות הזו נצורה בגטאות, בשכונות עוני, עיירות פיתוח, ונטולת השפעה ממשית על המתרחש במדינה, על תרבותה, על המוסיקה, הספרות, התיאטרון, הסצנה הפוליטית, הכלכלה והשלטון. ואז הגיע הרב עובדיה יוסף, שהיה הרב הראשי הספרדי לישראל, ולאחר שבקשתו לקבל כהונה נוספת בתפקיד הושבה ריקם, הקים את ש"ס, מפלגת הספרדים שומרי התורה.

בתחילה, נתפסה הקמת המפלגה הפוליטית כנקמה. עד מהרה, התברר שהמהלך גדול בהרבה מסך יצריו. כל השאר היסטוריה. בשיאה, גרפה ש"ס 17 מנדטים (מתוך 120 מושבים בכנסת), וגם היום יש לה 11 מנדטים, כוח פוליטי חשוב, יציב, דומיננטי, שהפך למנוף שלטוני אדיר, לשון מאזניים כמעט קבועה בקואליציה, מפלגה שנתנה את הטון בתחומים רבים, ובחלק מהם אפילו הכתיבה את הקצב.

תופעת הרב עובדיה מורכבת ותיחקר עוד שנים. לצד הסופרלטיבים והשבחים שנקשרו לו, גם במאמר הזה, יש ביקורת לא פשוטה. בעשור האחרון הוא התמקד יותר בקללות וגידופים מאשר בפסיקת הלכה חשובה או קירוב לבבות. הוא לעג לחילונים, קילל פוליטיקאים יריבים, הרבה למעוד בלשונו ואפילו קבע שחיילי צה"ל נהרגים כי הם לא מקיימים תורה ומצוות. הרב עובדיה הפך לקרדום פוליטי, לכלי יעיל לשטיפת מוח של המונים, לסוג של גורו שהוקף בקמיעות ולחשים וסביבו שגשגה חצר ביזנטית מוקפת אין ספור עבריינים וכתבי אישום, שהפכו את ש"ס למפלגה המושחתת ביותר בהיסטוריה הפוליטית הישראלית.

השפעתו האמיתית של הרב לא תוכל להימדד, אלא רק הרבה אחרי שישקע האבק על הלוויה ויתברר גורלה הפוליטי של ש"ס, שנמצאת כעת באופוזיציה, מנותקת מעטיני השפע של השלטון, מחפשת את דרכה ואת מנהיגה הבא. עובדיה לא השאיר אחריו יורש, מכיוון שאי אפשר למצוא עוד אדם בעל שיעור קומה כמוהו. הוא היה לתורה מה שאלברט איינשטיין לפיסיקה.

הליכתו לפוליטיקה עמעמה את חדותו ומסירותו ללימוד. בערוב ימיו, הוא היה בן ערובה בידיהם של עסקנים פוליטיים, שהשתמשו בו להעצמת ההשפעה, כיבוש עוד ועוד משלטים שלטוניים והקהלת עוד ועוד מצביעים, שנהרו בעיניים זוהרות אל הקלפיות.

עכשיו כל זה נגמר. הרב עובדיה נודע בפסיקותיו המתונות, בכך שאפשר ליצחק רבין לחתום על הסכם אוסלו, בכך שאישר להחזיר שטחים תמורת שלום, שהתיר לשחרר את עגונות חיילי צה"ל הנעדרים, להעלות את יהודי אתיופיה ולגייר חיילים שיהדותם מוטלת בספק. הוא היה פורץ חומות הגטו, המורד הגדול בקנאות הליטאית, מי שהפך מיוצק מים על ידי הרבנים האשכנזים הגדולים לזה שקורא עליהם תיגר.

הוא הוביל מהפכה חברתית חשובה בישראל, אבל לא זכה לראות בניצחונה הסופי. הוא השאיר אחריו את אריה דרעי מכאן ואלי ישי מכאן, הרב עמאר פה, והחכם שלום כהן שם, אף אחד מהם לא באמת יודע איך נכנסים לנעליים הגבוהות והריקות שמונחות ממול. הקרב בין ימין לשמאל בתוך ש"ס בעיצומו והמבוכה רבה.

לא רק במפלגה, גם במדינה. ישראל 2013 מפולגת מאי פעם, המתח בין חרדים לחילונים גואה, עליית ש"ס הייתה הגורם הישיר להמראתו של המנהיג היריב, יאיר לפיד, שגרף 19 מנדטים בבחירות האחרונות.

הלוויה ההמונית בירושלים ביום שני, שכבשה לחצי יממה את הפריים טיים ותשומת הלב הישראלית, הציגה את הקהל הרב שהרב עובדיה הצליח למגנט, קהל שנראה עכשיו, יותר מאשר אי פעם, כעדר ללא רועה.