הדרוזים ממשיכים לשגשג בצה"ל, המדינה ממשיכה לקפח אותם

אלוף משנה רסאן עליאן, קצין דרוזי משפרעם, מונה ביום חמישי [24 באוקטובר] למפקד חטיבת גולני. אמנם אין זה התפקיד הבכיר ביותר שבן העדה מילא בהיסטוריה של צה"ל, אבל רבים רואים במינוי צעד סמלי ומשמעותי ביחסים שבין המדינה למגזר, שכן גולני נחשבת מאז ומתמיד לחלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי, והיא אחת היחידות הקרביות המבוקשות והפופולריות בצה"ל.

סיפורה של העדה הדרוזית בישראל הוא סיפור ייחודי המורכב מנאמנות ללא תנאים מצד אחד, ומקיפוח מתמשך, בלתי נתפס, מצד שני. בישראל חיים היום יותר מ-120 אלף דרוזים ב-22 כפרים בצפון הארץ. בעוד שתושבי הכפרים הדרוזים ברמת הגולן, מג'דל שמס ומסעדה, רואים עצמם כסורים החיים בעל כורחם בגבולות ישראל, רוב בני העדה, תושבי הגליל העליון והכרמל, כרתו ברית דמים של ממש בינם לבין מדינת ישראל, מרגע הקמתה ועד היום.

מנהיג העדה, השייח אמין טריף שהלך לעולמו לפני 20 שנה בדיוק, קשר את גורלם של הדרוזים בישראל עוד לפני הקמתה של המדינה. הוא שימש נציג העדה הדרוזית בפני המנדט הבריטי, וטען בגלוי כי שלטון הבריטים בארץ ישראל הוא זמני – עד שתקום מדינה יהודית. כשקמה ישראל החליט טריף שעל צעירי העדה להתגייס ולשרת בצבא שלה, ולקבל עליהם את כל החובות הנדרשים מאזרחיה. מאז, הפך השירות הצבאי לחלק בלתי נפרד מחייהם של רוב הצעירים הדרוזים.

לפני נתוני צה"ל, שיעור המתגייסים מקרב הבנים הדרוזיים עומד על 83 אחוזים – גבוה יותר מזה שבאוכלוסייה היהודית. מספרם היחסי של קצינים, נגדים וחיילים דרוזים המשרתים בשירות סדיר בצה"ל גדול בהרבה בהשוואה לגודלם היחסי באוכלוסייה הישראלית. רוב הצעירים הדרוזים רואים בהתגייסות לצה"ל לא רק חובה וביטוי הכרחי לנאמנות לאומית, אלא תנאי בל יעבור לקידום והשתלבות בחברה האזרחית.

מי שמבקר ביום שבת בבית ג'ן, חורפיש או כפר דרוזי אחר בגליל העליון, עשוי לחשוב בטעות שנכנס לבסיס צבאי. בצדי הכבישים חונות עשרות מכוניות צבאיות של קציני צה"ל השבים לחופשת סוף שבוע. בבתים רבים ניתן לראות שלושה דורות בני משפחה אחת לבושים מדי זית של צה"ל. באחרים יש בה בעת שלושה או ארבעה קצינים וחיילים בשירות סדיר, הרואים בשירותם הצבאי קריירה ארוכת שנים.

עם השנים הפך צה"ל למעסיק הגדול ביותר של בני העדה הדרוזית, גם כי הם רואים בו פתח להשתלבות כשווים בחברה, וגם כי אין להם הרבה ברירות אחרות. בעוד הצעירים הדרוזים הוכיחו את נאמנותם למדינה ומילאו בדבקות את חובתם, מדינת ישראל השיבה להם באפליה מתמשכת, המתבטאת בעיקר בקיפוח בחלוקת תקציבי פיתוח ותשתית ליישובים שלהם.

כך קרה שבני העדה המשתחררים משירות צבאי, שבו חלקם סיכנו את חייהם עבור המדינה, חוזרים לכפרים הסובלים מהזנחה, ואינם מצליחים למצוא תעסוקה שתאפשר להם לחיות בכבוד. גם בחברה האזרחית המגזר סובל מאפליה, כשבניו מופלים לרעה במקומות העבודה מול צעירים יהודים. מהר מאוד מגלים הצעירים דרוזים שהשירות הצבאי בצה"ל לא מבטיח להם לקבל הזדמנות שווה לזו של החיילים היהודים שלחמו לצדם. כור ההיתוך מסתיים, כך מסתבר, ברגע שבו הצעירים פושטים מעליהם את מדי הצבא.

זמן קצר לאחר שנודע דבר מינויו של אל"מ רסאן עליאן לתפקיד מפקד חטיבת גולני, התקשר לברכו יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר שאול מופז (קדימה).

בראיון לאל-מוניטור מופז אומר כי "המדינה אינה רואה בצעירים הדרוזים שווי זכויות". לדבריו, "היא לא עושה מספיק בפיתוח תשתיות ולא עושה מספיק למנוע אבטלה במגזר. לצעירים במגזר הדרוזי יש פוטנציאל אדיר שהמדינה לא השכילה לנתב. לא רבים מכירים את הרצון שלהם לעבוד ולהתקדם לא רק בצה"ל - אלא גם במקצועות האזרחיים. בתקופת היותי רמטכ"ל פתחתי למשל את תוכנית 'עתידים' לבני המגזר (שעודדה צעירים מהפריפריה להצטרף למסלול צבאי-אקדמי; ש"א), וכן מיניתי את יוסף מישלב, קצין דרוזי מוכשר, לתפקיד אלוף פיקוד העורף".

ועדיין, מינוי קצין דרוזי לתפקיד מח"ט גולני זה מינוי שיש בו גם אמירה, שצה"ל רואה בדרוזים חיילים שווים, אך המדינה מפגרת אחריו.

"נכון, את רסאן עליאן הכרתי כסגן מפקד גדוד כשהייתי עדיין חלק ממערכת הביטחון. הוא מגיע לתפקיד הזה בזכות כישוריו ולא בזכות שום דבר אחר. זו תפיסה שמובילה את הדרוזים, שהם נאמנים ללא סייג למקום שבו הם חיים. זה חלק מתפיסת עולם מתוך רצון לשרוד כמיעוט ומתוך אהבה אמיתית למקום, בין אם זה נאמנות לישראל, או בקרב דרוזים אחרים נאמנות לסוריה כמי שמרגישים חלק בלתי נפרד ממנה".

ואכן, כמה צעירים דרוזים תושבי רמת הגולן עברו בחודשים האחרונים לסוריה לקחת חלק במלחמת האזרחים המתחוללת שם. האוכלוסייה בכפרים הדרוזים בגולן נחלקת בין תמיכה באסד לבין התמיכה במורדים. יחד עם זאת, הם רואים בדרוזים החיים בגליל העליון אחים המחויבים באופן טבעי להיטמע בישראל.

למינויו של רסאן עליאן לתפקיד הבכיר יש משמעות סמלית. אולם כדי שתהיה לו השפעה מהותית על היחסים עם המגזר הדרוזי, החברה הישראלית חייבת לשאול כעת את עצמה לא מה הדרוזים עשו למענה - אלא מה עשתה המדינה כדי להוכיח להם את נאמנותה.