למי שייך אוצר הספרים של יהודי בבל?

מתיחות שוררת בשנים האחרונות בין וושינגטון לבגדאד בנוגע לעתידו של אוצר נדיר: ארכיון הקהילה היהודית בעיראק. האוסף כולל כאלף פריטים נדירים, ובעיקר ספרי הלכות ופירושים, ששימשו את ישיבות בבל ואת גדולי רבניה מאז המאה ה-16.

זה עשור מצויים הכתבים במִנהל הארכיונים והרשומות הלאומי של ארצות הברית. מומחים שם עוסקים בשיקומו, לאחר שניזוק בהפצצות חיל האוויר האמריקני על בגדאד ב-2003. ממשלת עיראק רואה בו נכס לאומי ותובעת להשיבו לרשותה, ואכן, מעמדו מעוגן בהסכם בכתב בין שתי המדינות. אבל גורם שלישי, שאינו צד בהסכם, תובע במפגיע בעלות על האוצר. אלה הם יהודי בבל. האם הם אכן זכאים לו?

על יוקרת האוסף וחשיבותו אין מחלוקת. האמריקנים מטילים איפול על תוכנו כאילו היה סוד ביטחוני רגיש, אולם ממידע שדלף ידוע כי בארגזים החתומים שהוטסו מבגדאד לאחר נפילתה בידי צבאו של ג'ורג' וו' בוש אפשר למצוא כתבי יד יחידים במינם. למשל, עותק מה"כתובים", החלק השלישי בתנ"ך, שנדפס בוונציה ב-1568 וספר הפירושים "ברכת אברהם" לרבי אברהם ברודו מקושטא, שראה אור באותה עיר ב-1696. בנוסף, שמורים שם גם פנקסי הקהילה, הכוללים רישום של פטירות, לידות ונישואים, סידורי תפילה עתיקים וכן ספרים ללימוד עברית. עשרות שנים הם היו ברשות סדאם כאבן שאין לה הופכין. בעקבות אותה תקיפה על עיר הבירה הוצפה קומת המרתף במטה המודיעין העיראקי, ורוב הפריטים ניזוקו קשות.

הדוד סם השחית, הדוד סם מתקן. בהסדר שנחתם בין נציגי ממשלת עיראק לממשל האמריקני באוגוסט 2003 הובהר כי האוסף יוחזר למולדתו בתום שנתיים של עבודות שיקום. אבל המלאכה הייתה מרובה, ומימוש ההבטחה האמריקנית התעכב. ההסכם הוארך, והמועד האחרון להשבת הספרים נקבע לקיץ 2014.

דרישת הבעלות של יהודי עיראק חותרת תחת ההסכם בין בגדאד לוושינגטון. אם יחליטו האמריקנים להיענות לה בחיוב, הם ייאלצו להפר את התחייבותם הקודמת. מדובר בקונפליקט בעל מטען רגשי כבד והיבטים מוסריים, דתיים, תרבותיים ופוליטיים.

"האוסף נלקח בזמנו מן הקהילה היהודית בבגדאד והוחרם ממנה בכוח (בידי סדאם חוסיין, ג'.ח.). לכן עליו לחזור לרשותה," טוען מוריס שוחט, נשיא הארגון העולמי של יהודי עיראק. שוחט, 64, יליד בגדאד, מתגורר בוושינגטון. "מאחר שהקהילה מפוזרת בכמה מרכזים ברחבי העולם, מי שזכאי לקבל את האוסף הוא הגוף המייצג אותה." שוחט מציין כי הוא וחבריו דנו בסוגיה עם נציגי שגרירות עיראק בבירה האמריקנית, אבל מסרב לגלות דבר על תוכן השיחות. הוא נתלה בתקדימים, כמו זה של ממשלת גרמניה, שהשיבה ליהודים רכוש שגזלו מהם הנאצים. "ממשלה דמוקרטית אמורה להתחשב בנסיבות לקיחתו של האוסף בעבר ולהשיבו לידי בעליו," הוא אומר.

"אני מציעה לעיראקים למצוא בימה אחרת להפגין בה את נאמנותם למולדת," מוסיפה לינדה מנוחין, ישראלית ילידת בגדאד. אביה של מנוחין נחטף בפקודת סדאם חוסיין בשנת 1972 ועקבותיו לא נודעו. היא מקווה שבין המסמכים יימצא קצה חוט לפתרון חידת היעלמו. "אם המסמכים האלה חשובים כל כך לעיראקים, עליהם לשמוח להפקידם בידיים נאמנות."

מאמצי הקהילה היהודית לנכס את הספרים לעצמה מובנים, כמובן, אבל הם מתעלמים מן ההזדמנות ההיסטורית שנקרית בדרכם. אל תהיה צודק - היה חכם, אומר הביטוי הישראלי. ואכן, מוטב לעוסקים בדבר לנקוט גישה אחרת, הרמונית, ולהחזיר את האוצר למקום שבו התהווה ובו ריגש רבבות תלמידי חכמים - אדמת בבל. על יהודי עיראק למסור את האוסף, או חלק הארי שלו, למשמרת בידי ממשלת עיראק. בתמורה, תכיר זו בזכות הקניין הרוחני של היהודים עליו. יש להקצות או לבנות לו מקום מיוחד בעיראק, שיאפשר לציבור מבקרים מכל העולם לחזות בו ולהתרשם מעושרו. כך תישאר על גדות הפרת והחידקל אנדרטה חיה לקיומם של חיים יהודיים שם. רוב יהודי עיראק אמפתיים למולדתם וגאים בה. הם אינם מתכחשים למוצאם, ויש בהם שאף מתגעגעים לימים ההם. אין דרך הולמת מזו להנציח את עברם.

יהודים שנולדו בעיראק לא יהיו כאן בעוד דור או שניים, ולהימצאותה של קהילה יהודית במסופוטמיה יהיה זכר רק בספרים. משום כך, השבת האוסף לכור מחצבתו היא אינטרס יהודי לא פחות משהוא רצון עיראקי.

ישראל הרשמית נוהגת להתרחק מסוגיות כאלה ולהשאיר את הטיפול בהן ליהודי התפוצות. הימנעותה נועדה להקל על העוסקים בדבר, במציאות שבה עיראק ואחיותיה הערביות עדיין רואות בישראל אויב, לפחות על הנייר. אבל המקרה הזה הוא הזדמנות פז לסדוק את החומה. זו שאלה תרבותית והומניטרית, לא מדינית או ביטחונית מהסוג שעלול להכשיל מהלכים עוד בטרם החלו. בעולם של שינויים היסטוריים עשוי אוצר ספרי הקודש להיות אבן ראשונה בדרך להתפייסות - לא רק בין עיראק ליהודיה, אלא גם בין מדינת ישראל לרפובליקה העיראקית.

דוד ששון, פעיל שלום יהודי-עיראקי שמתגורר בלונדון, מציע להקים מוזיאון ליהדות עיראק בארביל, בירת החבל הכורדי, ושם לשכן את האוסף. "קיים סכסוך, והדרך לפתור אותו היא פשרה," אומר ששון, "בגדאד עדיין לא שקטה, אבל בחבל הכורדי שוררת יציבות, וכך יוכלו גם יהודים לבקר שם ללא חשש. יש בכך גם היגיון היסטורי. בכורדיסטן חיו יהודים עוד לפני שהגיעו לבבל."