כך הפכה ישראל למשענת האחרונה של חמאס

מאז היווסדה, תנועת חמאס מתמודדת עם הצורך למצוא מעבר בטוח בין האידאולוגיה והאמונה הבלתי מתפשרות שלה לבין המציאות המשתנה. המאמץ הזה גבר בשנים האחרונות, אחרי שחמאס הפכה לתנועה פוליטית ששולטת על האוכלוסייה ברצועת עזה. מנהיגיה בעזה, בגדה ובארצות אחרות רגילים ללכת בזהירות בין הטיפות ולחפש צידוקים לפשרות שהם צריכים לקבל כדי לשרוד, כמו הפסקת אש מול ישראל ומלחמה דווקא בארגונים המבקשים לפעול נגדה באלימות.

הסופה העוברת על המזרח התיכון בשנים האחרונות טלטלה את חמאס, ומומחים רבים העוסקים בתנועה מנסים להעריך אם ואיך היא תיחלץ מהמשבר הקשה שנקלעה אליו. איך תשיב לעצמה את כבודה האבוד ואת התמיכה בקרב הציבור הפלסטיני?

עדנאן אבו עמר, כתב אל-מוניטור בעזה, הקשיב בסוף השבוע [19 באוקטובר] לדבריו של ראש ממשלת חמאס, איסמעיל הנייה, בנאום שלפי ההבטחות היה אמור להיות היסטורי – אבל יצא בנאלי למדי. אבו עמר תיאר את המצוקות של התנועה בתוך רצועת עזה: הקריאות של תנועת "תמרוד" הפלסטינית למהפכה בעזה בסגנון כיכר תחריר, והתפרקות הברית ההיסטורית בין חמאס לג'יהאד האיסלאמי ולוועדות ההתנגדות העממית, מאיימות על עתידה של התנועה ועל יכולתה לתפקד ולשלוט.

ומה הפתרון של הנייה לכל אלה? טרור ואלימות. "אנחנו קוראים לחידוש האינתיפאדה העממית בגדה... וחידוש המהלומות האיכותיות אשר יזרעו אימה בקרב מנהיגי האויב", קרא מן הכתב מבלי להניד עפעף. אולם חמאס, "תנועת ההתנגדות האיסלאמית" שעד לא מזמן התהדרה בתוארה כמובילת הג'יהאד נגד ישראל, נראית כיום יותר כמו אריה בכלוב.

במצבה העגום חמאס לא רק שאינה יכולה ליזום אינתיפאדה, אלא אף אינה מוכנה לשאת בתוצאותיה. אנשי הזרוע הצבאית של התנועה נלחמים בשאר הארגונים האחרים לבל ישגרו רקטות ויסבכו אותה בסבב עימות נוסף עם ישראל. הם חוששים שראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו יממש את איומיו ויוציא לפועל מבצע צבאי להפלת שלטונם בעזה.

במבצע עמוד ענן בנובמבר 2012, האחים המוסלמים במצרים נעמדו על רגליהם האחוריות כדי להציל את חמאס. הנשיא אז מוחמד מורסי שלח לעזה את ראש ממשלתו הישאם קנדיל, שמיד עם כניסתו למעבר רפיח הבהיר שהשלום בין מצרים לישראל יהיה בסכנה אם ישראל תפעל קרקעית ברצועה. האיום עזר, ומי שהיה אז שר החוץ, אביגדור ליברמן, הסביר שעוד לא נוצרו התנאים הנכונים להפלת חמאס.

היום, מן הסתם, לא קנדיל ולא מוחמד מורסי יכולים לסייע לתנועה הפלסטינית. מאז החל צבא מצרים בהריסה שיטתית של מנהרות ההברחה באזור רפיח, הפכה ישראל לספקית היחידה של מזון וחומרי הגלם לרצועת עזה. בלי הערוץ הזה בין ישראל לחמאס, המבוסס על אינטרסים משותפים מצד אחד ומאזן אימה מצד שני, ממשלת הנייה לא תוכל להחזיק מעמד אפילו יום אחד.

המעברים בין עזה לישראל פועלים בהספק נדיר שלא היה כמותו מאז ההפיכה שביצעה חמאס ברצועה. בין 500 ל-1,000 משאיות עוברות לעזה במעבר כרם שלום מדי יום עם סחורות, חומרי גלם ומזון. בכירים במערכת הביטחון הישראלית אומרים בציניות שישראל הפכה לבת הברית היחידה של חמאס, והיא זו המחזיקה אותה לבל תיפול ותתרסק. האינטרס הישראלי לשמור על שלטון חמאס במתכונתו הנוכחית מזכיר את האינטרס האמריקאי לתת ניסיון נוסף לבשאר אל אסד בסוריה. החשש הוא שאם חמאס תיפול, יעלו לשלטון גורמים קיצוניים בהרבה ממנה, המזוהים עם הג'יהאד העולמי.

ברית ברירת המחדל מחזיקה מעמד כל עוד הנייה ומנהיגי התנועה האחרים מתנהגים על פי כללי המשחק המוסכמים: כל עוד אין פיגועים ואין ירי רקטות, צינור החמצן במעבר כרם שלום ימשיך לפעול. הארגונים השונים בעזה, הג'יהאד האיסלאמי, ועדות ההתנגדות, וגם ארגוני הלוויין הקטנים המכונים "ג'ללאת", מאשימים את אנשי החמאס שמכרו את נשמתם לשטן (לישראל) רק כדי לשמור על השלטון. זו הסיבה למתיחות בין הארגונים ולבידוד הפנימי שבה נמצאת התנועה מאז עמוד ענן.

באינתיפאדה השנייה נהרגו מעל 4,000 פלסטינים ונפצעו עשרות אלפים. חמאס, שהיתה תנועה מרוסקת ומפורקת ערב פרוץ המהומות, התאוששה במהירות והפכה למובילת ההתקוממות. כך, וגם בזכות מאגר מחבלים מתאבדים בלתי נדלה שהצליחה לגייס באותה תקופה לשורותיה, היא הפכה לתנועה הפלסטינית הגדולה.

כל מי שמנתח את המפה החדשה של המזרח התיכון יכול להבין בקלות שבלי איראן, בלי מצרים, בלי סוריה ובלי הכסף הקטארי שהפסיק לזרום, אין לתנועה שום סיכוי לחזור על ההצלחה. להפך. עימות מזוין נוסף, סדרת פיגועים או מטחי רקטות לעבר ישראל, יהיו גם הסוף של הנייה ושל ממשלתו בעזה. את הדברים האלה אומרים בגלוי מקורות ישראלים בכירים ובהערכות מצב סגורות. לא בכדי הזהיר אלוף פיקוד הדרום, סמי תורג'מן [13 באוקטובר] שאם יהיה פיגוע אחד "עזה תיראה אחרת".

אז מה הביא את הנייה לקרוא לאינתיפאדה שהוא יודע בבירור שלא תיטיב עמו ועם ממשלתו? כנראה הכבוד, שהוא מונח מפתח בהבנת התהליכים בחמאס ובמזרח התיכון בכלל. מי שנמצא במצוקה שואג כאריה כדי להסתיר את חולשתו. הנייה מייחל לאינתיפאדה, למען הכבוד האבוד של תנועה שהיתה פעם גאה ועתה מתחננת על חייה.