כשמזכירים לישראלים את הביטוי "מדינה פלסטינית", במקרה הטוב רבים מהם רואים בעיני רוחם עוד מדינה ערבית נחשלת ודלת משאבים. במקרה הגרוע, הם צופים שלמחרת ההכרזה על עצמאות תהפוך הגדה המערבית לבבואה של עזה וכי גם תושבי תל אביב ייאלצו להתרגל לאזעקת "צבע אדום". שנים רבות, בעיקר בשנות שלטון הימין האחרונות, המילים "פלסטינים", "מדינה פלסטינית" ו"רשות פלסטינית" היו מזוהות בתודעתם של הישראלים עם "מחבלים", "חרם" ו"הסתה". אף שחלפו יותר מארבע שנים [יוני 2009] מאז הכריז בנימין נתניהו בנאום בר-אילן על תמיכתו בפתרון שתי המדינות, לא קיימה הממשלה, למרבה ההפתעה (ואולי לא), אף לא דיון אחד בהשלכות הקמתה של מדינה פלסטינית. שום גוף מחקרי רשמי לא בחן לעומק מודלים של קשרים בין ישראל לפלסטין ולא העריך ביסודיות את ההשפעות האזוריות הצפויות של השינוי על מערך הכוחות המדיני, הכלכלי והביטחוני העתידי. ככל הידוע, אין בנמצא תכנית פעולה ליום שאחרי הקמת המדינה החדשה.
את הכפפה המיותמת הרים צוות חוקרים ישראלים, פלסטינים וירדנים. אלה חברו יחד בחסות משותפת של מרכז ש. דניאל אברהם לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה (בראשות ד"ר ראובן פדהצור), חברת Data Studies and Consultations מרמאללה (בראשות ד"ר סמיר חזבון) והמרכז לשלום ולפיתוח בעמאן (בראשות הגנרל בדימוס מנצור אבו ראשד). את הפרויקט מימנו האיחוד האירופי וקרן קונרד אדנאואר. במשך שנתיים ריכזו השלושה חמש קבוצות מחקר שמנו 15 חוקרים משלוש המדינות. אלה בחנו בצוותא נתונים ממקורות שונים, ניתחו אותם וגיבשו המלצות. העבודה המשותפת דרשה התמודדות עם פערים בתפיסות וגישור בין נרטיבים שונים. הנחת היסוד היתה שהמדינה הפלסטינית הוקמה על הגדה המערבית ורצועת עזה (עם חילופי שטחים) ובירתה ירושלים המזרחית.
אחד הממצאים המעניינים היה סבירות גבוהה להתפתחות טבעית של קונפדרציה פלסטינית-ירדנית. ממצא מרכזי אחר מצביע על שינוי תודעתי באשר למעמדם של הפליטים הפלסטינים - הקמת מדינת לאום תאפשר להם לשנות את הגדרתם העצמית מ"גולים" לבני העם הפלסטיני החיים ב"פזורה". החוקרים מצאו כי בניגוד לתפיסה המקובלת, הרואה בסוגיית הפליטים את אחת מאבני הנגף העיקריות בדרך לשלום ולפיוס בין העמים, הקמתה של המדינה הפלסטינית דווקא עשויה לסלקה.
מהמחקר עולה כי להקמתה של המדינה החדשה יהיו השפעות חיוביות על כל התחומים שנבחנו: חיזוקה של ירדן, שיציבות משטרה התערערה עקב האביב הערבי וגלי הפליטים ממלחמת האזרחים בסוריה; החלשתן של תנועות ה"אנטי-נורמליזציה", השואבות את כוחן מהיעדר פתרון לבעיה הפלסטינית; גיבוש ציר אנטי אסלאם-רדיקלי בהשתתפות רוב מדינות האזור; הגברת היציבות האזורית באמצעות הסכמים ביטחוניים דו-צדדיים ורב-צדדיים; עלייה ברמת החיים ורווחה כלכלית בשלוש המדינות ופתיחת שווקים עם מדינות נוספות, למשל מדינות המפרץ; פריחה של התיירות; שינוי בעמדותיהם של הפלסטינים אזרחי ישראל ובהשתלבותם הפוליטית.
סיכום מפורט של עבודת הצוותים, שכותרתו "השלכות אזוריות של הקמת מדינה פלסטינית", כולל תכנית של האלוף במילואים אודי דקל ליצירת מנגנון ביטחוני-אזורי (Regional Middle East Cooperation, RMEC). דקל, ראש אגף תכנון בצה"ל וראש הצוות המקצועי למשא ומתן שנפתח אחרי ועידת אנאפוליס, מציע מסגרת דמוית נאט"ו לשיתוף פעולה מבצעי ומודיעיני. תכליתה תהיה מניעת טרור והחדרת חומרי לחימה, פיקוח על הפצת נשק להשמדה המונית, התראה מוקדמת מפני התקפה של טילים בליסטיים ותכנון משותף למאבק ב"ספוילרים" פוטנציאליים של השלום באזור. ה- RMEC יחתור לתיאום ולשיתוף פעולה עם ארה"ב, האיחוד האירופי ונאט"ו.
לטענת דקל, הגברת הביטחון במזרח התיכון כתוצאה משעת הרצון שיוליד הסכם השלום בין ישראל לפלסטין היא תנאי הכרחי לשיפור המצב הכלכלי והחברתי באזור כולו. מסמך שחיברו הכלכלנים ד"ר אביחי שניר ממכללת נתניה ואמג'ד קסאס, מנכ"ל Pal Professionals Consulting and Investment Services מרמאללה, מפרט את פוטנציאל הצמיחה של ענפי משק מרכזיים במשולש ישראל-פלסטין-ירדן. השניים מזכירים כי מספר התיירים שהגיעו לישראל ב-1993, לאחר חתימת הסכם אוסלו, הוכפל בהשוואה ל-1991. לדבריהם, ההסבר העיקרי לגידול הזה הוא שיפור הביטחון באזור וגם הנגישות והמעבר בין המדינות. החוקרים מעריכים כי שחזורה של אותה מגמה צפוי לעודד את הפעילות העסקית בישראל ולהכפיל את תנועת התיירות. הכפלת ההכנסה של ישראל בתחום זה תקפיץ את נתח רווחיה מהענף מ-1.5% מהתמ"ג ל-3%, או בדולרים: 3.435 מיליון. נתונים אלו ישוו את מצבה לזה של מדינות דומות בגודלן החברות ב-OECD , כמו שווייץ ודנמרק, ויביאו ליצירת מקומות עבודה חדשים לישראלים, לפלסטינים ולירדנים.
החוקרים מעריכים כי לפחות מחצית מהמבקרים בישראל מסיבות דתיות-נוצריות (כ-65% מכלל התיירים הגדירו עצמם צליינים), יצרפו למסלול הטיול שלהם את האתרים הקדושים בירדן ובפלסטין. הדבר צפוי להגדיל את מספר התיירים בירדן בכ-50% (בהשוואה ל-2011) ולשלש את מספרם ברשות הפלסטינית. אלה הערכות ממעיטות, שאינן מביאות בחשבון שיתופי פעולה אפשריים עם מדינות נוספות באזור, למשל במפרץ.
שדה נוסף שבו כל הצדדים עשויים לצאת נשכרים מהמרת הכיבוש הישראלי בשטחים בשיתוף פעולה אזורי הוא התקשורת וההיי-טק. במקום לייבא מהנדסים מהודו הרחוקה תוכל ישראל להציע משרות נחשקות לאלפי בוגרים מובטלים ומיואשים של הפקולטות למדעי המחשב בירדן ובפלסטין (35% מכלל הבוגרים בירדן ו-24% בקרב הפלסטינים). בשנת 2011 הייתה המשכורת הממוצעת של עובדי ICT ירדנים ופלסטינים 800-600 דולר, פחות מחמישית מהמשכורת של עמיתיהם בארץ. מיקור חוץ שכזה יוזיל את העלויות לחברות ישראליות ויפתח את הכלכלות המקומיות. בנוסף, ישראל תוכל להחליף כ-24,000 עובדים זרים בענף החקלאות בירדנים ובפלסטינים ולצמצם את הוצאות המעסיקים על היבוא והמגורים של העובדים הזרים. שיתוף פעולה בין שלוש המדינות גם יאפשר לחקלאים ישראלים למכור את מרכולתם דרכן לשווקים נוספים באזור.
כל שנותר עתה לחוקרים החרוצים הוא לקוות שפירות עבודתם לא יירקבו על מדפי האקדמיה אלא ישמשו את מקבלי ההחלטות, ואולי אפילו ישנו את טעמו של הציבור הישראלי בנוגע למילה "פלסטין".