טראומת יום כיפור של מקבלי ההחלטות

בשיחה גלוית לב בין יצחק רבין לעיתונאית ניבה לניר ב-1980, שיחזר ראש הממשלה לשעבר את הימים שלאחר הגשת מסקנות הביניים של ועדת אגרנט - הוועדה הממלכתית לחקירת מחדל מלחמת יום הכיפורים. רבין, שכיהן כשר העבודה והרווחה בממשלת גולדה מאיר, סיפר בשיחה עם לניר על הזעזוע שאחז בו כשהבין שמאיר ושר הביטחון משה דיין מתכוונים לאמץ את מסקנות אגרנט, שפטרו אותם מאחריות לחוסר מוכנותה של ישראל למלחמה, והטילו אותה במלואה על הדרג הצבאי.

"לא היתה שום אפשרות שאקבל את מסקנות הדו"ח", אמר רבין, "לא היתה ולא תהיה אפשרות שאסכים להטלת אחריות על הדרג הצבאי, אם לא תוטל גם על הדרג המדיני המופקד עליו. הביטוי 'רתחתי' הוא אנדרסטייטמנט שבאנדרסטייטמנט כדי לתאר את מה שהרגשתי. הממשלה היתה צריכה לדחות את הדו"ח. יצאתי מהישיבה בזעם על התהליך מראשיתו, על המסקנות, ועל נכונותם של ראש הממשלה ושר הביטחון לקבלן."

ההמשך ידוע. הממשלה אמנם אישרה את המסקנות, אך המחאה הציבורית לא שקטה ולא השלימה עם הסרת האחריות מהדרג המדיני, והביאה להתפטרותם של גולדה מאיר ולאחר מכן דיין. תבוסת "המערך" והמהפך השלטוני בבחירות 1977 היו המשך ישיר של אותה אווירה בציבור הישראלי.

ועדת אגרנט היתה הפעם הראשונה שבה מלאכת החקירה הופקדה בידי גורם חיצוני לממשלה, ויצאה משליטתה. בעקבות מסקנותיה, שנתיים לאחר המלחמה נחקק חוק יסוד הצבא, המסדיר את יחסי הכוחות בין הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. החוק קובע כי הצבא נתון למרותה של הממשלה וכפוף לשר הביטחון. מבחינה זו מהווה מלחמת יום הכיפורים את קו פרשת המים, שממנו ואילך האחריות על מחדל ביטחוני בסדר גודל לאומי הוטלה בראש ובראשונה על הדרג המדיני.

לטראומת מלחמת יום הכיפורים היו וישנם ביטויים רבים בזיכרון הקולקטיבי, והם מציפים את הציבור הישראלי גם בימים אלה, כשהוא מציין 40 שנה לאותה מלחמה נוראה.

בשיחה עם לניר נתן רבין ביטוי בעיקר לממד הערכי של אחריות הדרג המדיני על מחדלים צבאיים.

אבל בזיכרון הארגוני של ממשלות ישראל מאז ועד היום, מלחמת יום הכיפורים לא רק קיבעה בחוק את אחריותן על הצבא והפכה אותה לערך, אלא היא גם משמשת גלעד לאסון האישי של שני נפילים פוליטיים, דיין ומאיר, שסולקו בבושת פנים מעמדותיהם ומעולם לא התאוששו. המחיר הפוליטי שהם שילמו הוא מרכיב מהותי בשינוי התודעתי שהמלחמה ההיא הותירה אחריה בקרב ראשי ממשלה ושרי ביטחון בישראל.

המשמעות היא שמלחמה כושלת או מחדל ביטחוני יכולים להביא לקצה של קריירה פוליטית מבטיחה. הציבור לא יתרשם מהתנערות מאחריות וידרוש ממנהיגיו לשלם מחיר אישי, כשבעיני רוחו הוא יראה את גולדה מאיר ומשה דיין. גם הדורות הצעירים יותר, שדרשו מראש הממשלה אהוד אולמרט להתפטר לאחר פרסום מסקנות הביניים של ועדת וינוגרד שחקרה את מחדלי מלחמת לבנון השנייה, ידעו להזכיר את גולדה ודיין, אף שעוד לא נולדו בתקופתם.

אולמרט, שהמסקנות הטילו עליו אחריות לכמה מהכשלים, אמנם לא התפטר, אך הפך מאז לחלש ופגיע פוליטית. בהמשך הוא התרסק בסקרים, ונאלץ לפרוש מתפקידו בשל הסתבכותו בשלל חקירות פליליות. ייתכן שללא המלחמה, היה צולח את החקירות כשהוא ראש ממשלה מכהן. שר הביטחון במלחמת לבנון השנייה, עמיר פרץ, הפך מהתקווה החדשה של מפלגת העבודה לצל חיוור של פוליטיקאי עם תמיכה ציבורית בשפל.

אריאל שרון נאלץ לעזוב בבושת פנים את משרד הביטחון לאחר שוועדת כהן לחקר הטבח במחנות הפליטים בלבנון הטילה עליו אחריות אישית לאירועים. מושפל ומוקע ציבורית הוא נדחק לשולי הפוליטיקה, ורק כעבור עשרים שנה הוא הצליח להתאושש ולחזור לקדמת הבמה. בגלל אותם אירועים במלחמת לבנון הראשונה, שרון נחשב בעיני ישראלים רבים לדמות מסוכנת.

לשר לשעבר לביטחון פנים שלמה בן עמי היו את אירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 13 ערבים ישראלים מאש שוטרים. ועדת אור, שחקרה את היערכות המשטרה ואת פעילותה בהתנגשויות, הביאה את הקריירה הפוליטית שלו לסופה. הפוליטיקאי שנחשב למטאור במפלגת העבודה נפסל מלכהן בתפקיד ביטחוני בגלל אחריותו לאירועים.

מלחמת יום הכיפורים שמה קץ לעמימות בחלוקת האחריות בין הדרג המדיני לצבאי, והפכה את הדרג הפוליטי לפגיע וחשוף יותר. אף שלחשש מפני סיומו של כל אירוע ביטחוני בוועדת חקירה יש לעתים השפעה מסרסת על מקבלי ההחלטות, זהו מחיר שהיה ראוי לשלם כדי למחוק את שטח ההפקר שבו התנהלו ראשי המדינה עד המלחמה ההיא.