יאיר הירשפלד: "ידענו שיידרשו עוד הרבה שנים לפני שנגיע לשלום"

זה היה האירוע שישנה את הפוליטיקה הישראלית יותר מכל אירוע לפניו. מעתה יקבל הסכסוך הישראלי-פלסטיני תפנית חדה. כחודש אחרי החתימה על הסכם אוסלו במדשאת הבית הלבן [ב-13 בספטמבר 1993] הגיעו השחקנים הראשיים למשכן הכנסת. מפלגות הימין לא ידעו את נפשן מתדהמה וזעם. הן התכוננו למרר את חייו של ראש הממשלה על שחצה את הרוביקון.

כמה שנים קודם עוד נאסרו ישראלים, אם ניהלו מגעים עם גורמים פלסטינים רשמיים. והנה עתה, ראש הממשלה יצחק רבין, הוא ולא אחר, עומד ולוחץ את ידו של מי שתואר במשך שנים כרב-מרצחים. תמונותיו של יאסר ערפאת התנוססו ברחובות מזרח ירושלים ודגלי פלסטין התנופפו מעל מרפסות הבתים. הישראלים התפלגו בין חסידי ההסכם ובין אלה שנשבעו למנוע את יישומו בכל מחיר.

באותה עת הייתי כתב העיתון דבר בכנסת. אווירה של טרום מלחמה השתררה במסדרונות. פגישה רדפה פגישה, וכולן נועדו לחפש דרכים לטרפד את ההסכם לפני שיובא להצבעה. שנה לפני החתימה על ההסכם הצליח רבין להרכיב קואליציה של מפלגות שמאל ולהיבחר לראשות הממשלה. כבר אז נקלעו מפלגות הימין למאבק חסר פשרות נגד הממשלה החדשה שהעלתה את השלום על ראש שמחתה. בעיני ראשי הימין לא היה זה רק מאבק פוליטי, אלא גם מאבק על זהותה של החברה הישראלית. החתירה לנורמליות שקיננה בישראלים רבים והשאיפה לשלום עם העולם הערבי הטילו מורא ממשי על הימין ובייחוד על רוב הציבור הדתי, שראה באמונתו את העוגן לקיומה של ישראל.

העימות בין שתי התפיסות האלה התעצם בקיץ 1992, עם עליית השמאל לשלטון. לראשונה מאז קום המדינה הוקמה קואליציה ממשלתית ללא שותפים מהמחנה הדתי והחרדי-אשכנזי. כאילו לא די בצרה הזאת, ממשלת רבין נשענה על תמיכתן של שתי סיעות בכנסת שרוב חבריהן היו ערבים.

מיד אחרי החתימה על הסכם אוסלו ניכר שהאווירה משתנה. לממשלת רבין מצפה קבלת פנים יוצאת דופן. עשרות אלפי אנשי ימין ממלאים את רחובות ירושלים וצרים עליה מכל עבר. מאות אוטובוסים מובילים את המתנחלים אל עיר הבירה. הדרכים שמובילות למשכן הכנסת נראות כמו שדה קרב. עורקי תחבורה מרכזיים נחסמים כדי לשבש את שגרת חייהם של הישראלים.

גם הציבור החרדי לא נשאר אדיש. הוא נוטש את אוהלי התורה כדי להשתתף במאבק נגד ההסכם. בהפגנות הימין הסוערות מתערבבים אלפי חסידים חובשי מגבעות שחורות במתנחלים עם כיפות סרוגות. גם הם מתפרעים ומניפים כרזות נאצה בוטות ביותר נגד הממשלה. העיתונות החרדית יוצאת מכליה. "רבין ופרס הבטיחו את דרכם לזיכרון של היהודים כרשעי ישראל מהגרועים ביותר," נכתב באחד העיתונים, "הם יודנראטים וקפואים."

השלום עם הפלסטינים התפרש בעיני הימין כוויתור על ריבונותה הרוחנית של ישראל על שטחי המולדת התנ"כית - יהודה, שומרון ועזה. הסכם אוסלו נתן גושפנקה רשמית, בחתימת ממשלת ישראל, לזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים על אותם שטחי מולדת.

הקנאות הדתית קיבלה סיוע נדיב מהמקורות ההלכתיים. בזה אחר זה הוצאו פסקי הלכה חמורים, שכל אחד מהם קשה מקודמו. הסכם אוסלו הזכיר לרבים את גרמניה הנאצית. מנהיגי הימין לא החמיצו הזדמנות להשוות בין ישראל של אחרי אוסלו למצב היהודים אחרי עליית היטלר לשלטון. ב-4 בספטמבר 1993, ימים אחדים לפני טקס החתימה בוושינגטון, הכריז אריאל שרון ש"גם אלה שהלכו לתאי הגזים במחנות הריכוז, לא האמינו שהם הולכים אל מותם."

הכנסת לא פיגרה אחרי הרחוב. המשכן נהפך לזירה נוספת להסתה משולחת רסן נגד חותמי הסכם אוסלו. הצעות אי-אמון בממשלה הונחו על שולחנה בזו אחר זו, ללא הרף. מאז כינונה לא ידעה כנסת ישראל מבול כזה של הצעות אי-אמון. כמעט כולן נסבו על ההסכם עם הפלסטינים.

למרבה ההפתעה, ראש הממשלה רבין הקרין דימוי של מי שאינו מתרגש ממה שמתחולל סביבו. אף שלא שש לחתום על ההסכם, ואף שלא הצליח להסתיר את סלידתו מלחיצת היד הפומבית עם ראש אש"ף, הוא עמד כחומה בצורה כדי להגן על ההסכם שעליו חתם.

כבר בנאום הבכורה שלו כראש ממשלה ביולי 1992 הבטיח להפיל את החומות בין ישראל לשכנותיה, וקרא בקול נרגש לפלסטינים לכרות איתה שלום. שנה לאחר מכן הצטייר רבין כמי שהגשים את ההבטחה שנתן לבוחריו.

באחת ההזדמנויות שאלתי אותו כיצד הוא מתמודד עם האווירה הדמונית שיצר סביבו הימין הישראלי. הוא משך בכתפיו כמי שרצה לומר שהדבר אינו מדיר שינה מעיניו. ניכר בו שהיה נחוש בדעתו לשנות את ההיסטוריה של ישראל ולהתייצב באומץ כנגד סכסוך ישראלי-פלסטיני ארוך ועקוב מדם.

20 שנים חלפו מאז ודומה שעל אף הביקורת המוטחת בהסכם אוסלו, ועל אף הקורבנות הרבים משני הצדדים ששילמו בחייהם, הוא חולל שינוי גדול. "אוסלו הניח את אבן הפינה לשאר ההסכמים," סיפר לי יאיר הירשפלד בטלפון לפני חודש, איש האקדמיה שהיה מעורב בשיחות שקדמו לחתימה על ההסכם. "על הבסיס של אוסלו הצלחנו להתקדם עם הפלסטינים בדרך לפתרון הסכסוך. לא היו לנו אשליות, כי ידענו כבר אז שיידרשו עוד הרבה שנים לפני שנגיע לשלום. אבל אני אופטימי היום. לולא אוסלו, לא היינו נמצאים במצב שבו אנו נמצאים היום."