פוליטיקה חדשה: החלום ושברו

יו"ר הבית היהודי, שר הכלכלה נפתלי בנט, הקפיד בתחילת הקדנציה שלו לישון על הספה שבלשכתו בירושלים בימים עמוסים במיוחד, אף שהוא מתגורר ברעננה מרחק שעה וחצי נסיעה מהבירה. בנט, בן 41, יוצא סיירת מובחרת, ביקש להוכיח בכך סטנדרט צבאי של הקרבה ומחויבות לתפקיד. הוא רצה להראות שהוא עובד מסביב לשעון, אינו מבטל את זמנו בנסיעה לביתו, ואינו ישן במלון בירושלים כפי שתפקידו מאפשר לו. אנשים שבנט סיפר להם על כך בגאווה התקשו למצוא מה ההיגיון בשנת הלילה של השר הבכיר במשרדו, ולא הבינו איך הדבר תורם לתפקודו או להישגי משרדו. אחרי הכל, לבנט יש נהג ומכונית שרד נוחה ומאובזרת, ואת הנסיעה הביתה הוא יכול לנצל לעבודה.

יו"ר יש עתיד, שר האוצר יאיר לפיד, מתעקש לנהוג בעצמו במכוניתו, גם אם יום עבודתו הסתיים מאוחר בלילה. הוא עובד קשה וישן מעט, כפי שניתן לצפות משר אוצר של מדינה במשבר כלכלי. רק עכשיו סיים להעביר את תקציב המדינה. לפיד רואה כנראה בנהג צמוד סמל סטטוס, והוא מבקש לשדר בכך פשטות, נגישות ועממיות. אבל אחרי יום עבודה מפרך, שר האוצר יכול לפרגן לעצמו ולנו נסיעה בטוחה ואולי אפילו נמנום חטוף.

לפיד ובנט, הפרזנטורים של הפוליטיקה החדשה והשובבה, שבויים בתדמית שהביאה אותם להישגים מרשימים בבחירות, וממאנים להיפרד ממנה. התוצאה היא שככל שהזמן חולף והעבודה מתרבה, המחוות החינניות של שני חברי הקבינט המדיני-ביטחוני נראות ילדותיות ולא רציניות.

כך, שבעה חודשים בלבד אחרי עלייתם של הפוליטיקאים החדשים בבחירות האחרונות, בערב ראש השנה הראשון שלהם בממשלה, ברור לכולם שהיא כבר זקוקה למתיחת פנים או לחשבון נפש נוקב.

זה לא שהשניים לא רשמו על שמם שום הישג, אלא מדובר בעיקר באכזבה מהציפיות העצומות מהם שטופחו על ידם במערכת הבחירות ובמו"מ הקואליציוני. לפיד ובנט שיווקו את עצמם כנציגי מעמד הביניים בממשלה, וכשההבטחה הבסיסית הזאת הופרה, הם הפכו לעוד שני פוליטיקאים סביב שולחן הממשלה, שנאלצים להתגמש ולעגל פינות.

הציבור גילה שהפוליטיקה החדשה היא רק פוליטיקה ישנה שנוהגת בלי נהג וישנה במשרד. בשבוע שעבר [21 באוגוסט], הכתיר דו"ח מבקר המדינה את בנט כשיאן העבירות על חוק מימון המפלגות, וקנס אותו בסכום של 65 אלף שקלים - קנס חריג בחומרתו. המבקר גם ראה בחומרה את העובדה שבנט שכר את שירותיו של חוקר פרטי כדי למצוא מידע מפליל על המתמודד מולו בפריימריז על ראשות הבית היהודי, זבולון אורלב. לא בדיוק מופת לפוליטיקה נקייה.

גם הקו המדיני הקיצוני שבנט נוקט מול המו"מ המתחדש עם הפלסטינים, בעודו נצמד אל כיסאו בממשלה, אינו מוסיפה לו נופך ערכי. לא לחינם הציבור האידאולוגי האדוק בבית היהודי כבר מגבש מולו אופוזיציה פנימית. ביום שבו [28 ביולי] אישרה הממשלה את שחרור האסירים הפלסטינים יצא בנט להפגין עם המתנגדים מול לשכת ראש הממשלה, לאחר שהשתלח בהחלטת הממשלה בדף הפייסבוק שלו. הוא לרגע לא הרהר באפשרות להתפטר.

והיה גם האירוע המביך שבו יו"ר סיעת הבית היהודי, ח"כ איילת שקד, שלחה לשר החוץ האמריקאי ג'ון קרי מכתב נזיפה אחרי החלטת הממשלה לשחרר 104 אסירים. במכתב היא האשימה אותו שכפה על ראש ממשלת ישראל לשחרר את המחבלים. עדיין קשה להאמין, אבל שקד כתבה לקרי את המלים הבאות: "אתה נוהג בצביעות ובטיפשות," וגרמה לרבים להתגעגע לפוליטיקה הישנה. אחר כך היא סיפרה שיו"ר המפלגה שלה כלל לא עודכן. בנט, כמנהיג מפלגה החברה בקואליציה, היה צריך לקרוא את שקד לסדר, ולכל הפחות להתנער פומבית מהמכתב המבזה. אבל ממי שהשווה את הבעיה הפלסטינית ל"רסיס בישבן" כשהוא שוכח שהוא שר בממשלה וחבר קבינט, כנראה שלא היה צריך לצפות להתנהגות מכובדת.

לפיד לקח על עצמו באומץ רב את תפקיד שר האוצר, אבל אחר כך יישר קו עם פקידי משרדו, וחתם על תקציב הבלהות של מעמד הביניים – אותו מעמד ביניים שהעניק לו 19 מנדטים. לפיד לא הצליח לקנות את אמון הציבור, שעל פי סקרים שבוצעו בשבועות האחרונים, אינו מאמין בו כשר אוצר. גם הכישלון הכפול של מינוי שני מועמדים לתפקיד נגיד בנק ישראל, וההתייחסות המשועשעת של לפיד לטעויות שהוא היה אחראי להן, הזיקו לו ציבורית. מעידות נוספות שעשה בתקופה הקצרה שהוא בממשלה הן העמדות המדיניות הימניות שהפגין בראיון אומלל לניו יורק טיימס בניגוד לעמדת רוב סיעתו; הפגישה החשאית התמוהה בביתו של שלדון אדלסון; והתעמרות המוגזמת בחברת הכנסת עדי קול על שהעזה להצביע בניגוד לעמדת סיעת יש עתיד.

לפיד סובל בחודשים האחרונים ממתקפה קשה עליו ברשתות החברתיות. חלקה מוצדקת, חלקה מוגזמת ומקורה בשמחה לאיד. יריביו ברשת מחפשים ומוצאים אי דיוקים ושקרים לכאורה בדברים שאמר על עצמו. הסערה התורנית סביב סיפור הג'וינט שלפיד מתעקש לטעון שלא עישן, הוא דוגמה לאכזריותה של הרשת שבנתה את לפיד. שר האוצר אמנם מתעלם בגבורה, כנראה יש לו עור של פיל, אבל תדמיתו הנקייה הולכת ונסדקת.

לפיד ובנט, כל אחד בדרכו, הצליחו לקלוע בדיוק לטעמו של הציבור הישראלי, ולפרוט בדיוק מופלא על הנימים הכי רגישים והכי חשופים של מעמד הביניים. שניהם היו קמפיינרים מצטיינים. ההישג הגדול של לפיד ובנט הוא במשב הרוח הרענן שהביאו עמם לכנסת ולממשלה, שהיה ביטוי למחאה החברתית ששטפה את רחובות ישראל שנה וחצי קודם לכן. אך כגודל הציפיה כך גם האכזבה. מעמד הביניים נותר בלי כתובת.