"יש אי צדק מובנה בחלוקת המשאבים בישראל"

כשמיכאל ביטון נבחר לפני שלוש שנים לכהונת ראש המועצה המקומית ירוחם, הוא גילה שבעיירה הדרומית אין מוקד רפואי לילי, כי המדינה לא נתנה לה תקציב לרופא. אז הוא הלך לגייס תרומה מ"אנשים מקסימים מצרפת", ומאז יש רופא תורן עד חצות. המדינה הבטיחה להוסיף לתרומה את התקציב הדרוש למימון רופא למשך לילה שלם, אבל מאז עברו כבר שלום שנים וביטון עדיין מחכה.

גם אמבולנס לא היה בעיירה, אז הוא השיג אחד כזה באמצעות קשריו עם מנכ"ל מד"א, אלי בין. ואת ההשקעה המיוחדת בחינוך הוא מממן באמצעות תרומות של שמונה מיליון שקלים בשנה. המציאות הפכה את ביטון למומחה בצמצום פערים חברתיים באמצעות פילנתרופיה, ליזם.

ביטון, בן 43, נולד וגדל בירוחם. בצבא שירת כקצין בגולני, והתפרסם בסרט התיעודי "להיות קצין" של הבמאי איתן אורן, שעקב אחרי ארבעה צוערים בבית הספר לקצינים של צה"ל. הוא אידאליסט, לוחם חברתי, דור שני למהגרים ממרוקו, שלא מתפתה לרגע להגר למשבצת של בכיינות וטענות לקיפוח. הוא בטוח שהמדיניות הכלכלית של ישראל מוטעית, שהיא מנציחה אי צדק

חלוקתי במשאבים, ונמנעת מתקצוב דיפרנציאלי שנחוץ לצמצום הפערים. הוא כאן כדי להראות מה היא הדרך הנכונה.

ראש המועצה המקומית ירוחם, מיכאל ביטון, במשרדו (צילום: יניב אפוטה)

את ירוחם הוא מנהל מתוך גאוות יחידה ואופטימיות למרות הגירעונות התקציביים, ומאמין ש"עיר יכולה להשפיע על גורלה, גם כשהמדינה מצמצת את האחריות כלפיה." ראיון עם דון קישוט מקומי.

בשבוע שעבר בראיון לגלובס אמר צביקה גרינגולד, ראש המועצה הקרואה היוצא של אופקים וגיבור מלחמת יום הכיפורים, דברים קשים לעיכול על אחריות המדינה כלפי עיירות הפיתוח. בין השאר שהמקומות האלה הפכו ל"גטאות חברתיים." אתה מזדהה עם הדברים?

"הוא צודק. אבל אני זהיר יותר באופן הצגת הדברים, כי אין לי רצון ליפול לאזור הבכיינות. המציאות הישראלית הרבה יותר מורכבת ממזרחים ולא מזרחים. נוספו קבוצות חדשות למשחק: רוסים, אתיופים, בדווים. אבל צביקה היה מדויק להפליא, והחוזק בדברים שלו זה שהוא אמר אותם, כי הוא איש שהממשלה מינתה כדי לנהל יישוב עם אתגר חברתי, והנה הוא מסיים חמש שנים מתוסכל. הוא מרגיש שהוא לא עמד ביעדים, ועכשיו הוא הולך להוריש את העיר הזאת לנבחרי ציבור בתת-תנאים, ויש לו את הכנות והיושר להגיד שזה לא אשמת הפוליטקאים, אלא זה משהו מובנה מהותי במבנה התקציב הממשלתי."

אתה החלפת את עמרם מצנע שהיה ראש המועצה הקרואה בירוחם ונחשב להצלחה. גם אתה קיבלת עיר גירעונית?

"מצנע יזם המון בחינוך, אבל נאלץ בשנתיים האחרונות שלו לקחת הלוואות כדי לאזן את התקציב - הלוואות שמסתכמות בשלושים מיליון שקל. קיבלתי עיר בפשיטת רגל כלכלית, ויצאנו לדיון ולמאבק מול הממשלה. צעדתי לירושלים בימי המחאה החברתית, ובסוף חתמנו על תוכנית הבראה שיש בה מענקים נוספים. אבל גם זה לא יכול לחלץ אותנו. זה נותן מרווח נשימה, והחילוץ הגדול יבוא רק אם יהיה שינוי דרמטי בחלוקת ההכנסות, ובנושא הגבולות של בסיסי צה"ל.

"ירוחם מוקפת בסיסים ומקבלת אפס שקלים מארנונה. לצורך השוואה, המועצה האזורית רמת נגב שמקיפה אותנו מכל עבר, נהנית מלמעלה מ-50 מיליון שקל ארנונה בשנה. יש שם בסה"כ 5,000 תושבים. זה אי צדק משווע. אני מדבר על עוולות, תקצוב לא שוויוני ואי צדק מובנה בחלוקת המשאבים. זה קיים בישראל של 2013, וזה מקבל תוקף משפטי והגנה פוליטית. בשנה שעברה, למשל, פורום 15 הערים הגדולות העניק ליובל שטייניץ (שר האוצר באותם ימים; מ"מ) את תואר יקיר הפורום, כדי שלא יחשוב לרגע על תקצוב דפרנציאלי בחינוך ורווחה."

אתה מדבר על קבוצות לחץ שמחוברות לשלטון?

"אני מדבר על מנגנונים. על כשל מובנה. חוסר צדק. תקצוב דפרנציאלי בחינוך וברווחה הוא עיקרון צודק. כולם מסכימים על זה. ככה מצמצמים פערים כשמביאים הרבה עולים חדשים וכשיש קשיים אובייקטיביים."

אז תפקיד כמו שלך נדון מראש לכישלון.

"לא. אנחנו מצליחים למרות חוסר הצדק והעוולות. כי גם בתנאים האלה יש גורמים נוספים שמשפיעים, כמו מנהיגות מקומית. בכל מצב אפשר לעשות דברים יפים. יש חברה אזרחית חזקה כך שגם במקרים של מחסור אנשים עושים את ההבדל. עיר כמו ירוחם, שיש בה כמה מאות אנשים שהם יזמים חינוכיים, חברתיים או עסקיים ויזמי עמותות, יכולה לצמצם את הפער בין הצרכים לבין המשאבים. קבוצה כזאת בתוך עיר יכולה לשאת את המעמסה במקום שבו המדינה לא נמצאת.

"אנחנו מתקנים פערים בבריאות ובחינוך באמצעות פילנתרופיה במקום המדינה, ואחר כך מנסים לגרום למדינה להשתתף. אני מנהל מלחמה על חלוקה צודקת של הארנונה מבסיסי צה"ל, דרך התקשורת ובג"ץ. זה עוול בן 60 שנה."

המחאה החברתית לא חוללה שינוי?

"היא שינתה בכך שנוצר שיח חברתי חדש, ומושגים שהיו ידועים לקבוצה קטנה פתאום הופכים לנחלת הכלל כמו ריכוזיות ותספורת. כמו מינוף יתר. אבל כשאני הייתי ילד בירוחם המדינה דאגה לי. גדלתי בבית של עולים, הלכתי לבית ספר וכמעט לא ביקשתי מההורים כסף. אחרי זה הלכתי לפנימייה, ישיבה תיכונית, ועזרו לי בטיפולי שיניים ובקניית משקפיים. היתה לנו מטרייה של אוכל, בריאות והשכלה בלי לתבוע מההורים. והנה עכשיו המדינה יותר עשירה, יותר 'הייטקית', אבל ילד עולה מאתיופיה כבר יצטרך לשלם יותר על האוכל והחוג, ויהיה קשה לתת לו סבסוד מלא בפנימייה. זוהי הסרת אחריות מצד המדינה בשוויון הזדמנויות, בחינוך, ברווחה ובבריאות."

מה הדבר המפתיע ביותר שגילית על ירוחם כראש המועצה?

"הפער העצום בין הצרכים למשאבים. בין המינימום הנחוץ למה שעומד לרשותי כראש עיר. זה פער על גבול הבלתי אפשרי. החומרה שלו, החוסר היגיון שלו, מפתיע כל יום מחדש."

אתה רואה דמיון ביניכם לבין היישובים הערביים?

"כן. אבל הסיפור יותר חמור מזה: לא עושים תקצוב דיפרנציאלי כי הנהנות העיקריות ממנו יהיו המועצות הערביות. כשאתה צריך לעשות תקצוב דיפרנציאלי בחינוך, רוב הכסף ילך לערבים. זה בדוק ומדוד. לכן, לדעתי, הממשלה מתקשה לקבל החלטה דרמטית כזאת, כי משמעותה בראש ובראשונה היא שיישובים ערביים יקבלו יותר. אמנם גם עיירות פיתוח יקבלו עוד, אבל הרוב ילך לקהילות ערביות. זה הוגן וראוי לבצע תקצוב דיפרנציאלי. צריך להבין שאם לא נשקיע גם בהם, יהיו לנו צרות נוספות מסוג אחר שהוא לא רק חברתי, אלא גם לאומי."