אש בגלימתו של נסראללה

בימים קשים, עדיף לפתוח במחצית הכוס המלאה. גם כשמדובר בהרבה פחות ממחצית כוס. "שים לב למשהו מדהים", אמר לי שלשום [14 באוגוסט] גורם צבאי ישראלי בכיר, "במצרים היו ביומיים האחרונים מאות הרוגים ואלפי פצועים, והיד עוד נטויה. בעיראק סופרים מאה הרוגים ביום כבר תקופה ארוכה. בסוריה מדובר על בין 900 ל-1,000 הרוגים בשבוע. עזה וסיני רותחות, כולם הורגים את כולם. עכשיו גם לבנון מתחילה להיקרע ולספור גופות. ומהו המקום הכי שקט במזרח התיכון נכון לרגע זה?", שאל הבכיר, וענה מיד במקומי, "בשטחים אצלנו, ביהודה ושומרון. לא מזמן הייתה תקופה של עלייה ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה, אבל זה נעלם. השטח רגוע לגמרי, הרשות הפלסטינית והשב"כ מצליחים לייצר אווירה ומציאות רגועה לגמרי, הטרור כמעט ולא קיים, השקט כמעט מופתי."

שאלתי אותו למי או למה מייחסים בצה"ל את בועת השקט הזו. "זה מעורב", ענה הבכיר, "קודם כל, יש משא ומתן מדיני. זה הרבה יותר חשוב מכפי שזה נראה. שנית, יש עבודה נחושה, מקצועית ויסודית לקצירת ראשי הטרור מיד עם הופעתם. זה לא רק אנחנו, זה גם הם. יש אינטרס משותף לישראל ולרשות הפלסטינית לשמור על השקט, אז שומרים עליו. יש מודיעין, יש שליטה על השטח. חוץ מזה, אסור לשכוח שהשטחים עברו למעלה מ-15 שנים סוערות, אינתיפאדה ראשונה, אחר כך אינתיפאדה שנייה. כולם מותשים, רוצים לנוח, רוצים לגדל בשקט משפחה וילדים. במובן מסוים זה בדיוק הפוך ממה שקורה אצל כל השכנים שלנו."

אבל כאן מסתיים החלק האופטימי של המאמר הזה. כי חוץ מאותו אי קטן של שלווה (יחסית) בישראל ובגדה המערבית, כל השאר עולה בלהבות. הרמטכ"ל הישראלי, רב אלוף בני גנץ, אמר לפני כמה שבועות [27 ביוני] כי "האש מתחילה לאחוז בשולי גלימתו של חסן נסראללה". גנץ לא ידע כמה מהר תתגשם הנבואה הזו.

במערכת הביטחון הישראלית קובעים כי חיזבאללה נמצא בנקודת שפל היסטורית חסרת תקדים. עד לא מזמן, הוא התהדר בתואר של "מגן לבנון" מהתוקפנות הישראלית ושאר אויבים, אמיתיים וגם וירטואליים. עכשיו, בעקבות הוראה מטהרן, נחשפה העובדה שחיזבאללה אינו רק מגן לבנון, אלא גם מגן סוריה, ובעצם מגן האינטרס האיראני-שיעי באשר הוא. הגילוי הזה לא עושה לנסראללה טוב, אצלו בבית. מכוניות תופת מתחילות להתפוצץ בחצר האחורית שלו, ובכמויות מסחריות. האש מאיימת לעבור מהגלימה אל הגוף, אולי אחר כך תגיע עד לראש. כך אומרים בישראל.

המעורבות של חיזבאללה במלחמת ההישרדות של אסד החלה עם טפטוף של מומחים צבאיים, שהפך לזרם קלוש של כמה עשרות לוחמים, והגיע לאחרונה לסדר כוחות של בין 2,500 ל-4,000 לוחמים. מדובר בחלק ניכר מכוחו הצבאי הסדיר של הארגון, שמושקע עד למעלה מצווארו במלחמה העקובה מדם בסוריה.

הקרב באל-קוסייר, שנוהל על ידי חיזבאללה (בהצלחה רבה, יש לומר), סימן את התפשטות המעורבות של הארגון לאזורים רבים נוספים בסוריה: חומס, הדרום הנושק לגבול עם ירדן, אזור החוף, ומקומות רבים נוספים. אבל אז החלו גם להיערם הגופות.

בהתחלה, קבר נסראללה את לוחמיו בחשאי, קבורת חמור. בשלב מסוים זה הפסיק להיות אפשרי. הגופות מגיעות עכשיו לביירות בזרם הולך וגובר. על פי הערכת גופי מודיעין במערב, חיזבאללה ספג עד עכשיו בין 200 ל-300 הרוגים, ומאות רבות של פצועים. מדובר ברמת נפגעים גבוהה מאוד, שאם תתורגם למונחים ישראלים, שקולה לאלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים. גם נסראללה, מנהיג בוטה, בטוח בעצמו, נחוש, הנהנה מגיבוי בתוך הציבור שלו ובקרב אדוניו בטהרן, לא יכול להישאר חסין במצב כזה.

הביקורת בתוך לבנון נגד נסראללה גואה ושוצפת. יחד איתה מגיעה האלימות. היו כבר שני מקרים של ירי לתוך ביירות. בבקאע יש מדי יום עימותים בין תומכי חיזבאללה למתנגדיו. המורדים הסונים בסוריה יורים אל העורף השיעי בבעל בק בכל הזדמנות. בטריפולי יש קרבות רחוב בין העלווים לסונים, כמעט מדי יום. והכי מדאיג מבחינתו של נסראללה הוא השייח' אל-אסיר מצידון, שייח' סלפי רב השפעה, שיוצא נגדו, נגד נסראללה, בגלוי. השייח' אל-אסיר מכנה את נסראללה "סוכן איראני", ומנהל נגדו מלחמה לא פשוטה.

ועוד לא דיברנו על מכוניות התופת ברובע הדאחייה, מעוזו של נסראללה בביירות. שיקום הדאחייה, אחרי שהוחרבה בידי חיל האוויר הישראלי במלחמת לבנון השנייה, נחשב למהלך מכונן מבחינת חיזבאללה. עכשיו, עולה המהלך הזה בלהבות, בתוך הבית. אם מכונית התופת הראשונה גרמה לכמה עשרות פצועים, הרי שהשנייה כבר זרעה כמויות מסחריות של מוות. המסר שהסונים מאותתים לנסראללה הוא קצר ונוקב: מי שמתערב אצלנו, אנחנו מתערבים אצלו. במזרח התיכון אין חסינות לאיש. נדמה לי, שנסראללה מתחיל להבין את המסר.

בישראל מביטים במהומה הזו ברגשות מעורבים. כן, נסראללה הוא אויב מר, אבל במקרה שלו, אומר איש מודיעין ישראלי ותיק לשעבר, "אתה לפחות יודע עם מי יש לך עסק". ישראל מכירה את נסראללה, למדה את נסראללה, ויודעת להתנהל מול נסראללה.

את האחריות על מכונית התופת השנייה בדאחייה נטל הארגון הסוני הקיצוני "ג'בעת אל נוסרה", ואם היה נערך משאל במערכת הביטחון הישראלית את מי מעדיפים שם על הגדרות, את חיזבאללה או את "ג'בעת אל נוסרה", אני לא יודע מי היה גובר על מי, אבל אני כן יודע שזה היה קורה בהפרש זעום.

אגף המודיעין בצה"ל העריך כבר לפני יותר משנה, ש"ג'בעת אל נוסרה" יהפוך לגורם הטרור הדומיננטי יותר בסוריה. התחזית הזו התממשה במלואה. בישראל מאזינים בקשב רב לקלטות שמפיץ הארגון ומזהים בהן להג סורי, לא לבנוני. הם לועגים לנסראללה, מכנים אותו "סוכן איראני" וגם "סוכן ציוני", ומזהירים אותו שהגהינום רק מתחיל. אנחנו כאן, כדי לסגור איתך חשבון.

במצב הדברים, בישראל ממשיכים לעקוב מקרוב, לדאוג ולנסות לחזות איך כל זה ייגמר. לאף אחד אין מושג. הכאוס הזה יכול להמשך שנים ארוכות ולייצר כאוס אחר, מסוכן יותר, שיחליף אותו בהמשך. ישראל עושה בינתיים כמה דברים: משלימה במהירות מערכת גדרות הפרדה משוכללת לאורך הגבול הדרומי (סיני) והצפוני (רמת הגולן. הגבול עם לבנון כבר מגודר). נשקלת גדר דומה גם לאורך נהר הירדן, המפריד בין ישראל לירדן, על כל צרה שלא תבוא.

כשנחבר לגדרות הללו גם את גדר ההפרדה בין ישראל לפלסטינים, נקבל את המדינה המגודרת ביותר בעולם. כמה חבל שהגדרות הללו, שמצוידות בחיישנים, גלאים, מצלמות ואמצעים מכל הסוגים (ישראל מובילה בעולם בפיתוח האמצעים הללו), אינן יכולות לעצור רקטות וטילים.

במקביל, נמשך הפיתוח המואץ של מערכות יירוט הרקטות והטילים ("שרביט קסמים") לטווחים השונים. בינתיים, הקימה ישראל בית חולים צבאי ברמת הגולן והיא מטפלת שם, מתחת לרדאר, בלא מעט אזרחים סורים פצועים.

המאמץ הישראלי הגדול ביותר נמשך בחזית הנשק הכימי. יש להניח כי המודיעין הישראלי עוקב אחר המתרחש סביב המחסנים העצומים של אסד, הגדושים ראשי קרב כימיים מכל הסוגים. רק אירוע במסגרתו יעבור הנשק הזה לידיים זרות (מורדים או חיזבאללה), יגרור מעורבות ישראלית צבאית מיידית וקשה. התקיפות המיוחסות לישראל עד כה, שהתמקדו בטילים "מפרי איזון", צפויות אף הן להמשך, במידת הצורך.

ולסיום, ממשיכה ישראל לאחל הצלחה לשני הצדדים. בדיוק כמו מנחם בגין, כשפרצה מלחמת איראן-עיראק בשנות השמונים.

בכל הקשור למצרים, הגישה הישראלית שונה. כאן, אין ספק שישראל מחזיקה אצבעות לצבא המצרי בכלל, ולעבד אל פתאח א-סיסי בפרט. הישראלים מביטים בהתנהלות האמריקאית משועשעים למדי, אם כי מודאגים באותה מידה. האמריקאים במלכוד לא פשוט. מצד אחד, הם לא יכולים לתמוך בהפיכה צבאית או להריע למאות אזרחים הרוגים. מצד שני, הם מבינים שזהו רצונו של רוב העם במצרים, והם מתחילים להבין שההימור שלהם על "האחים המוסלמים" היה משגה מטופש במיוחד.

במערכת הביטחון האמריקאית מבינים ללבו של הצבא המצרי יותר מאשר בסטייט דיפרטמנט, אבל הגורם הפייסני, הליברלי והבעייתי ביותר הוא הנשיא עצמו, שבשיטה האמריקאית לא נחשב לפוסק האחרון (כמו בישראל), אלא לפוסק היחיד. אובמה הוא הבעיה, וקיים חשש שעד שיבין את גודל ההזדמנות, היא תחלוף. בדיוק כמו שפספס את המהפכה הירוקה באיראן לאחר הבחירות הקודמות, כשאלפי המפגינים בטהרן זעקו "איפה אובמה", ולא נענו, עד שקרסו.