בימים קשים, עדיף לפתוח במחצית הכוס המלאה. גם כשמדובר בהרבה פחות ממחצית כוס. "שים לב למשהו מדהים", אמר לי שלשום [14 באוגוסט] גורם צבאי ישראלי בכיר, "במצרים היו ביומיים האחרונים מאות הרוגים ואלפי פצועים, והיד עוד נטויה. בעיראק סופרים מאה הרוגים ביום כבר תקופה ארוכה. בסוריה מדובר על בין 900 ל-1,000 הרוגים בשבוע. עזה וסיני רותחות, כולם הורגים את כולם. עכשיו גם לבנון מתחילה להיקרע ולספור גופות. ומהו המקום הכי שקט במזרח התיכון נכון לרגע זה?", שאל הבכיר, וענה מיד במקומי, "בשטחים אצלנו, ביהודה ושומרון. לא מזמן הייתה תקופה של עלייה ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה, אבל זה נעלם. השטח רגוע לגמרי, הרשות הפלסטינית והשב"כ מצליחים לייצר אווירה ומציאות רגועה לגמרי, הטרור כמעט ולא קיים, השקט כמעט מופתי."
שאלתי אותו למי או למה מייחסים בצה"ל את בועת השקט הזו. "זה מעורב", ענה הבכיר, "קודם כל, יש משא ומתן מדיני. זה הרבה יותר חשוב מכפי שזה נראה. שנית, יש עבודה נחושה, מקצועית ויסודית לקצירת ראשי הטרור מיד עם הופעתם. זה לא רק אנחנו, זה גם הם. יש אינטרס משותף לישראל ולרשות הפלסטינית לשמור על השקט, אז שומרים עליו. יש מודיעין, יש שליטה על השטח. חוץ מזה, אסור לשכוח שהשטחים עברו למעלה מ-15 שנים סוערות, אינתיפאדה ראשונה, אחר כך אינתיפאדה שנייה. כולם מותשים, רוצים לנוח, רוצים לגדל בשקט משפחה וילדים. במובן מסוים זה בדיוק הפוך ממה שקורה אצל כל השכנים שלנו."
