דילוג לתוכן העיקרי

גול עצמי

ברצלונה הגדולה על שלל כוכביה התגייסה מרצון למשימת שלום אזורית בין הישראלים לפלסטינים. באותו הזמן בדיוק, משחקי החרם המבישים של שני כדורגלנים מצריים מוציאים שם רע לספורט העולמי.
Fans of FC Barcelona cheer as the team leaves the Western Wall, Judaism's holiest prayer site, in Jerusalem's Old City August 4, 2013. The Spanish league champions are making a brief stopover in Israel and the Palestinian territories en-route to a pre-season tour of Asia. REUTERS/Oliver Weiken/Pool (JERUSALEM - Tags: POLITICS SPORT RELIGION SOCCER) - RTX12A38

ספורט מקרב בין אנשים ועמים. בדרך כלל מספיק להפגיש קומץ חובבי כדור או ענף ספורט תחרותי אחר, והם כבר ימצאו דרך להתגבר על כל מכשול כמו פער גילאים, מין, שפה, מעמד ותרבות כדי לבנות קבוצת חובבים או להחליף חוויות ורגעים מרגשים. ספורט גם מתקן קלקולים שיצרו מדינאים ואנשי דת, ובונה גשרים מעל תהומות וחומות אסורות.

את זה בני האדם ידעו וכיבדו מאז החלו תחרויות הספורט ביוון העתיקה, שם נוצרה מסורת מופלאה שספורט הוא מקדם שלום. כך זה נמשך כאלף ומאה שנים, עד שהקיסר הרומי תאודוסיוס הראשון (394 לספירה) כיבה את הלפיד, שהודלק מחדש רק כעבור 1,500 שנה (1896).

כיום, קבוצות ספורט, בעיקר בענפי הכדורגל והכדורסל, מגייסות לשורותיהן שחקנים ללא הבדל דת ולאום, מיבשות שונות על פני הגלובוס, כאשר כל שנדרש מהם אלו רק תכונות הכרחיות לספורטאי: כושר, התמדה וכישרון. כך נבנים בעידן המודרני מועדוני ספורט, השואפים להגיע אל לבם של כמה שיותר אוהדים, שיצפו בהם במגרשים או על מסך הטלוויזיה והאינטרנט.

כל כדורגלן שאפתן, המגיע להישגים בקבוצתו המקומית, חולם על היום שבו יקבל הזדמנות להתאמן באחת מקבוצות הפאר העולמיות: ברצלונה, ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, באיירן מינכן, וכיוצא בזה מועדונים מפוארים ששמעם יצא למרחוק.

קבוצת הכדורגל של ברצלונה הספרדית היא מהנערצות ביותר בקרב חובבי כדורגל באשר הם, וכמעט כל משחק שלה הוא בבחינת אירוע ספורט חשוב. שחקניה של "בארסה" כגון ליונל מסי, אנדרס אנייסטה ואחרים הם כוכבי על, אלילים, בכל מקום בעולם.

בשבת האחרונה [3 באוגוסט] הראו שחקני הקבוצה ומנהליה לדיירי המזרח התיכון המסוכסכים ביניהם איך אפשר בקלות עם כדור אחד לגשר על פערים, מחלוקות, תרבויות ואיבה. הם נחתו בשדה התעופה בן גוריון ומשם יצאו מיד למשחק אימון ידידותי ברשות הפלסטינית, בכפר דורא ליד חברון.

אלפי פלסטינים, צעירים ומבוגרים, שלא העזו אפילו לחלום לראות את מושאי הערצתם בגודל טבעי משחקים לפניהם, זכו לראות את מסי וחבריו במגרש בכפר דורא.

למחרת הגיעו שחקני בארסה לאימון ידידות בישראל בחסות מרכז פרס לשלום אליו הוזמנו אלפי צעירים, יהודים וערבים. שחקני בארסה הגדולה התגייסו מרצון למשימת השלום האזורית, על רקע שיחות השלום בין הישראלים לפלסטינים המתקיימות בימים אלו בוושינגטון.

יומיים אחרי בארסה, תנחת בישראל קבוצת כדורגל אירופית נוספת, פ.צ. באזל, למשחק גומלין במוקדמות ליגת האלופות מול מכבי ת"א. המועדון השוויצרי זכה לתהילה בשנים האחרונות: משנת 2010 זוכה הקבוצה ברציפות בסופר-ליג השוויצרית והחלה לגייס לשורותיה שחקני על מוכשרים מכל העולם. בעונה שעברה הגיעה הקבוצה אף למעמד חצי גמר הליגה האירופית.

שניים מכדורגלני הרכש של פ.צ. באזל הם המצריים מוחמד סלאח ומוחמד אלנני. בתום המשחק הראשון בבאזל, בו ניצחה קבוצתו 0-1 את מכבי ת"א, צוטט סלאח בכלי תקשורת במצרים: "אללה {C}הנחה אותי ברעיון מוזר מאוד לא ללחוץ את ידי הישראלים. במקום לחיצת יד לפרוטוקול החלפתי את הנעליים שלי בתירוץ של בריחה מלחיצת הידיים לישראלים."

סלאח, שהתחמק ממנהג מקובל בכל ענף ספורט, לחיצת יד של היריב, ביקש אחר כך מהנהלת הקבוצה לשחררו ממשחק הגומלין בתל אביב.

התנהגותם של סלאח וחברו לקבוצה אלנני מוציאה שם רע לספורט העולמי-מקצועני. למי ששכח , או משתדל שלא לזכור, בין ישראל למצרים קיים הסכם שלום. אמנם קר ונעדר נורמליזציה, אבל כזה שנשמר אפילו על ידי האחים המוסלמים.

מוחמד סלאח, שהתרברב על מבצעו ה"הרואי" - לא ללחוץ יד ישראלית, הצליח למען האמת לבלבל אותי. בשנה האחרונה גילו הישראלים, ואני ביניהם, את קבוצת "דוברי העברית" במצרים: קומץ לא גדול של סטודנטים בעיקר, תומכי נורמליזציה עם ישראל, שהפיחו בישראלים תקווה ויצרו רושם, מוטעה, שהם זרם גדול של חובבי השפה והתרבות הישראלית. בכל מאודי רציתי להאמין שגם אם הם אינם מהווים רוב בעמם, הם מהווים שכבה גדולה השוחה באומץ נגד הזרם.

ישראלים רבים עקבו דרכם אחרי המתרחש במצרים. הם, במידה רבה, אלו שגרמו לישראלים להעריץ את מיליוני המצרים שנטלו את עתיד מדינתם בידיהם והוכיחו כי כח המונים לאומי משותף הדוגל ברעיון של חירות, מסוגל להפיל דיקטטורות, נשיאים וממשלות. האמנתי שהפלת דיקטטורות תביא עימה גם שפיות ורצון טוב.

ואז בא הכדורגלן מוחמד סלאח, ובמקום לקרב בין העמים הכה באגרופו באנשים המאמינים שספורט נועד לבנות גשרים של שלום וסובלנות.

הנהלת פ.צ. באזל לא שחררה את מוחמד סלאח ומוחמד אלנני ממשחק הגומלין, ובסופו של דבר הם יאלצו לשחק באצטדיון בלומפילד מול אלפי אוהדי מכבי, שאלמלא התנהגותם המבישה של שני המצרים, ודאי היו קמים על רגליהם ומריעים לנציגי העם המצרי הנלחם על חירותו בגאון.

האם גם הפעם, בתל אביב, יעמיד סלאח פני קושר נעליים כדי להימנע מלחיצת ידיים עם שחקנים ישראלים?

אינני יכול להשיא עצה למי שנאלץ להתיר את שרוכיו. אבל אני רוצה להמליץ לאלפי האוהדים של מכבי ת"א, שיבואו לעודד את קבוצתם, קבלו את סלאח ואלנני במחיאות כפיים סוערות. הריעו לכל מבצע ספורטיבי ראוי שיפגינו על המגרש. תנו להם לראות את הפנים היפות של אוהדי הכדורגל בישראל ובעולם, המריעים לקבוצתם ולעתים גם קוראים קריאות בוז ליריב, אבל מכבדים כישרון, כושר והתנהגות ספורטיבית על המגרש.

תראו להם שהישראלים העוקבים בדאגה אחרי שפיכות הדמים האיומה במולדתם מצרים, אינם רואים בהם אויבים. תנו להם לראות, להרגיש ואולי קצת להתבייש בכתם שהותירו על מפת הספורט העולמי.

More from Shlomi Eldar

The Middle East in your inbox

Deepen your knowledge of the Middle East

Recommended Articles