20 שנה לאוסלו: הישג או כישלון?

אני זוכר היטב את הלילה ההוא במערכת העיתון חדשות, שכבר מזמן נסגר, את הטורים הנרגשים מועמסים על העמודים המעוצבים בקפידה. גם את ההתלבטות בחדרו של העורך הראשי, יואל אסתרון, אני זוכר. ברור שתהיה כותרת ראשית חגיגית, אבל מעליה תהיה גם כותרת גג, שתעורר מחלוקת בתוך העיתון ואת רוגזם של חלק מקוראיו. נדמה לי שהנוסח של כותרת הגג הזאת היה: "ערפאת לא גינה את הטרור". קורטוב של מלח שנזרה כבר אז, בעיצומה של ההתרגשות, בלילה שבו נחתמו בוושינגטון הסכמי אוסלו בין ישראל לבין  אש''פ. למחרת צלצלו הטלפונים, ונשלחו המכתבים הנזעמים. למה לקלקל, למה להבליט דווקא את זה, ועוד בעיתון שלנו, תומכי השלום.

אין טעם להתחשבן בדיעבד על התבונה שבניסוח הכותרת החמוצה ההיא. וגם לא בטוח שהחשבון אפשרי: שהרי, עשרים שנה בדיוק אחרי אוסלו – ההסכם הסודי נחתם בבירת נורווגיה ב-20 באוגוסט 1993, הטקס הפומבי בבית הלבן היה ב-13 בספטמבר - עוד אין הסכמה על השאלה החשובה מכולן: האם ההסכם נכשל ומי אשם בזה? האם הוא סימן את הדרך לדורות הבאים אף על פי שלא הביא את השלום מיד? האם היה בו פוטנציאל שהוחמץ, או שמא יסודו בטעות קונספטואלית של מי מהמעורבים? האם התקלות שבדרך נבעו מאי הבנה, מזדון, האם המעורבים בו התכוונו באמת, או שמא כל זה היה לא יותר מתרגיל הונאה מחוכם?

מי שיאמר "כישלון" ייאחז בעובדה שהשלום לא הגיע, שהאלימות גאתה, ושרוב הציבור הישראלי מאס בהסכם זה מכבר. 57% מהמשיבים לסקר מעריב מסוף השבוע האחרון קבעו שהחתימה "פגעה בישראל מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית". לעומתו, מי שיאמר "הישג" או "פריצת דרך" יזכיר שטרם נמצא פטנט מוצלח יותר להסדר ישראלי-פלסטיני, ושגם כחלוף שני עשורים חוזרים הצדדים לדבר, ממש בימים אלה, על אותה נוסחה נושנה שיסודה באוסלו. סקר ישראל היום מהחודש שעבר מצא ש-52.7 אחוז מהציבור תומכים ב"פתרון של שתי מדינות לשני עמים", גם אם רובם מתנגדים לדרישות הפלסטיניות שלכאורה יהפכו הסכם כזה לבר הישג. אז מה, הישג או כישלון?

הסכם אוסלו אינו המעשה המדיני היחיד שישראלים מתקשים לפענח גם זמן ארוך לאחר שכביכול הוכרע. האם הנסיגה מלבנון היתה הישג? כמהלך טקטי, היא עברה ללא נפגעים, אך כמהלך אסטרטגי ייתכן שהיא הפיחה רוח גבית באינתיפאדה השנייה, וזרעה את הזרעים המרים של מלחמת לבנון השנייה. האם מלחמת לבנון השנייה היתה כישלון? ודאי שכך הרגיש הציבור לאחריה, אך השקט נשמר בעקבותיה כבר לא מעט שנים, ומי שניהלו אותה סבורים שההיסטוריה תחרוץ דין לזכותם. האם ההתנתקות מעזה היתה הצלחה? התנחלויות פונו ללא שפיכות דמים, וצה"ל כבר אינו מדמם על ציר פילדלפי. אך החמאס הביא לעזה את שלטון הקסאמים, והדרום לא שקט.

כל המעשים הגדולים הללו לא הסתיימו בהכרעה, אלא במחלוקת שאת סופה קשה לראות. בעתיד אפשר יהיה להביט בהם ביתר צלילות, אפשר גם שלא.

נדמה שפעם העולם היה מסודר יותר, שהיה קל יותר להבחין בין מה שהצליח למה שהתקלקל. אך ההיסטוריה עשויה להיות מתעתעת, ולשנות את פסק דינה עם הנסיבות שמשתנות. מלחמת ששת הימים נודעה כהצלחה מסחררת מיד עם סיומה ועוד הרבה לאחריה, אך ישראל משלמת עליה מחיר עד היום – את מחיר ההתמודדות עם כיבוש שלא נגמר. הסכם השלום עם מצרים רומם את הרוחות עם חתימתו, אך לווה בספקות כבדים של ישראלים רבים שהתנגדו לו. הספקות התפוגגו, כמעט התפוגגו, דווקא לאחר הטרגדיה של רצח אנואר סאדאת (1981), כאשר התברר שמצרים דבקה בהסכם גם לאחר מותו של מי שחתם עליו. והנה, לפני שנה התברר שאפילו ממשלה של אחים מוסלמים מקפידה לכבד אותו. סימן נוסף לכך שאכן, השלום ההוא הצליח.

אירועים שקשה לפענח את תוצאתם יוצרים שתי בעיות. הראשונה: העדר הכרעה מוביל לאי הבנה, לעתים קטלנית, בפענוח המציאות והשלכותיה. הפרשן הצבאי זאב שיף, שהקיץ מלאו כבר שש שנים למותו, עמד על כך במאמר שכתב עוד בראשית ימיה של האינתיפאדה השנייה. "אין נושא שהשפיע יותר על החשיבה {C}{C}הפלשתינית - בהקשר של האינתיפאדה הנוכחית - מאשר נסיגת צה"ל מדרום לבנון ומאבק החיזבאללה בישראל", כתב. הפלסטינים חשבו שיוכלו לשחזר את מה שהשיג חיזבאללה בדרום לבנון במלחמתם בישראל בגדה המערבית.

במאמרו הזכיר שיף שלא היתה זו הפעם הראשונה שבה הסיקו שני הצדדים, הישראלי והערבי, "מסקנות הפוכות מאותו אירוע". מלחמת ההתשה, בראשית שנות השבעים, הסתיימה באופן כזה: ישראל הסיקה שמצרים לא תעז שוב לתקוף, מצרים הסיקה ששוב לא תובס כמו במלחמת ששת הימים. התוצאה היתה מלחמה נוספת. ומה הסיקו הפלסטינים ממלחמת יום כיפור, ומהשלום עם מצרים שבא בעקבותיה? לפי שיף, את המסקנה השגויה שלפיה ישראל נסוגה מסיני רק בגלל ריבוי האבידות בקרב. כלומר, גם מכאן למדו, שבדרכם למדינה יצטרכו להרוג ישראלים רבים.

וישנה, כאמור, גם בעיה נוספת שמחולל הספק: באין יכולת להגדיר מעשה מדיני כהישג או ככישלון – ברירת המחדל הטבעית והמובנת היא חוסר מעש. אם אין הסכמה על הסיבות שבעטיין אוסלו כשל, קשה לעצב מהלך מדיני שיעקוף את המכשולים שעיכבו את השלמת המהלך ההוא. אם אין הסכמה על השאלה במה בכל זאת הצליח, אין טעם לנסות ולשחזר מהלך מדיני דומה. ישראל שאינה יודעת להציב קריטריונים של הישגים ושל כישלונות היא ישראל שתעדיף להימנע מעשייה מדינית. ישראל שעשרים שנה אחרי אוסלו עוד מתלבטת מה בדיוק קרה ולמה השלום עוד לא הגיע, לא תמהר לצאת לדרך חדשה. במלים פשוטות: ייתכן שהעובדה שאנחנו עוד מתווכחים על מה בדיוק קרה באוסלו, היא ההוכחה לכך שלא בשלו התנאים לשלום.