למראה התמונות האלימות המשודרות מכיכרות קהיר, ולמקרא הדיווחים על קרבות רחוב בין תומכי מורסי למתנגדיו באלכסנדריה, אין פלא שישראלים רבים, שבהם גם כותב שורות אלה, תוהים אם המצרים הם באמת "פרטנרים לשלום". כל אימת שחולף במוחי הרהור כזה, אני מזכיר לעצמי את דודי ודודותי שבני עמו של המשורר הדגול פרידריך שילר שלחו לתאי הגזים לצלילי יצירה ענוגה של המלחין האנטישמי ריכרד וגנר. עדיין חיים בינינו נשים וגברים שזוכרים את השכנים ההונגרים, הפולנים והאוקראינים, "בני תרבות אירופה", שהסגירו אותם לידי הנאצים. על אף שבהיסטוריה המודרנית אין אח ורע לשואה, הישראלים והגרמנים לא הסתפקו בכינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות עשרים שנה אחרי תום המלחמה; על אף הטראומה והזיכרונות, בני שני העמים הפכו משונאים לידידים. מיטב המוסיקאים הישראלים מנגנים בפילהרמונית של ברלין, סטודנטים גודשים את חדרי ההרצאות באוניברסיטאות גרמניות, חוקרים ישראלים משתתפים בכנסים מדעיים במינכן לצד נכדיהם של בני דור האס-אס, ועמיתים גרמנים מתקבלים בזרועות פתוחות בירושלים.
לא כך פני הדברים ביחסים בין העם הישראלי לעם המצרי (שנהוג משום מה לכנות "הרחוב", כשמדובר בערבים). על אף שחלפו 35 שנה מאז שראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת חתמו על "המסגרת לשלום במזרח התיכון", המכונה בקיצור "הסכם קמפ-דייוויד", השלום עם מצרים הוא במקרה הטוב הסדר פורמאלי בין שתי מדינות - מה שמכונה אצלנו "שלום קר". במשך שנות שלטונו הארוכות של הנשיא חוסני מובארק הסתפקו ממשלות ישראל בשיתוף פעולה ביטחוני, בתלונות על כך שמצרים אינה מקיימת את סעיפי הנורמליזציה בחוזה השלום ובביקורת על גילויי אנטישמיות בתקשורת המצרית. מבחינתם של מקבלי ההחלטות המדיניות והביטחוניות והפרשנים בירושלים, האינטרס הישראלי של "האביב הערבי" מתומצת בשלוש מלים: "המצב בגבול סיני". בעיניהם, היחסים עם מצרים הם היחסים עם ראשי הצבא והמודיעין המצריים. לא חשוב להם אם בקהיר שולט רודן מושחת או "אח מוסלמי" שונא יהודים. העיקר שיש עם מי לדבר במטכ"ל המצרי. אם לא במישרין, אז לפחות באמצעות האמריקאים.
