דמוקרטיה נוסח המזרח התיכון

שתי הערות על דמוקרטיה (במזרח התיכון):

1.השבוע [24 ביולי] התפרסמו בישראל פרטיה של קובלנה פלילית פרטית שהוגשה לפני כמה חודשים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. מדובר במסמך מרתק, שמספק הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הפלסטינית ותמונת מצב עדכנית על מצב הדמוקרטיה בטריטוריה שבין רמאללה, שכם, ג'נין וגם עזה.

המדובר בתביעה שהגיש מוחמד דחלאן, לשעבר בכיר בפת"ח ומראשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים האימתניים ברצועת עזה, נגד הראיס בכבודו ובעצמו, מחמוד עבאס, הידוע גם בכינוי "אבו מאזן". בית הדין בהאג אינו נוהג לדון בתביעות מהסוג הזה, אבל דחלאן עשה שיעורי בית וקיבל אישור מיוחד ממועצת הביטחון של האו"ם להגשת התביעה.

דחלאן היה, עד ההשתלטות הכוחנית של חמאס על רצועת עזה, האיש הכל יכול של הפת"ח ברצועה. הוא עמד בראש מנגנוני הביטחון, הוא חלש על המעברים ועל צמתי העוצמה ברצועה, הוא נהנה מהשפעה רבה בצמרת הרשות הפלסטינית, הוא נבחר לפרלמנט הפלסטיני ב-2006, היה שר הפנים ושר לעניינים אזרחיים בממשלת הרשות, היועץ לביטחון לאומי, חבר ודובר הוועד המרכזי של הפת"ח.

עד כמה שזה נשמע מופרך, דחלאן נהנה גם ממעמד יוקרתי בישראל. הוא היה מקורב לרבים מאנשי השמאל בארץ, הוא חלש תקופה ארוכה על הקשרים בין מערכת הביטחון הישראלית לזו הפלסטינית, ונהנה מהערכת הממסד הצבאי בישראל. הוא היה מוכר לציבור הישראלי מהופעות רבות בתקשורת, בחלקן אף התראיין בעברית אלמנטרית שרכש בתקופה בה היה בכלא הישראלי.

דחלאן סימל את "הפלסטיני החדש", זה שמוכן לשכוח את העבר למען העתיד, זה שמפטפט עברית ולא נושא על גבו טראומות היסטוריות, זה שאפשר יהיה לעשות איתו גם שלום וגם עסקים.

תקופה ארוכה נחשב לאחד הטוענים לכתר אחרי ערפאת, היה ממובילי "הדור החדש" של ההנהגה הפלסטינית, הדור שממנו אמורה לצמוח הישועה ואולי גם ההסדר המיוחל עם ישראל.

כדי לתבוע את אבו מאזן שכר דחלאן, נער הזהב לשעבר של הרשות הפלסטינית, את שירותיהם של שני עורכי דין ישראלים-ערבים. דחלאן מתגורר היום בעיקר בדובאי, נחשב מקורב מאוד לנסיכי הכתר המקומיים, ממשיך לשמור על רמת חיים גבוהה ולנוע בין בירות האזור (המתמעטות מאוד) בחופשיות יחסית.

כתב התביעה שהגיש נגד הראיס שלו מהווה סוג של "הרמת מסך" מיוחדת אל פרצופה האמיתי של הדמוקרטיה הפלסטינית המהוללת. הפרטים המובאים במסמך מזכירים לקורא את העובדה שאבו מאזן עצמו נבחר לתפקידו לפני שמונה שנים, כהונתו פגה מזמן, בחירות חדשות אין באופק, עזה ניתקה את עצמה מהגדה המערבית והפלסטינים כולם, ברצועה ובגדה, חיים בתוך סוג של לקונה משפטית, ואקום מנהיגותי ומשילות מפוקפקת.

אין במערב מדינה בה היה אבו מאזן יכול להמשיך להנהיג או לתפקד בתנאים הנוכחיים, בלי שבית המשפט העליון המקומי היה מתערב. אבל ברשות הפלסטינית הכל מותר, כנראה, ואבו מאזן נחשב בארה"ב ובאירופה ל"תקווה הלבנה הגדולה" של הפלסטינים, של המו"מ עם ישראל, של האזור כולו.

האבסורד מגיע לשיאו, כשמתברר שכל הדברים הטובים שאומרים על אבו מאזן, נכונים. מתברר שבמזרח התיכון אין סתירות בין טוב לרע, הם יכולים לדור מצוין בכפיפה אחת.

על פי דחלאן, אבו מאזן הוא "עריץ מושחת", "דיקטטור כוחני", שמשתמש בכל האמצעים על מנת לסלק מעל דרכו את יריביו הפוליטיים, כולל מסע השחרה, הכפשה, נישול ורדיפה אישיים שנקט, על פי הטענה, אבו מאזן נגד דחלאן.

כבר בהקדמה לכתב התביעה כותב דחלאן, ש"אין זה סוד כי הרשות הפלסטינית והנהגתה נגועות בשחיתות במימדים עצומים, וכי באופן תדיר מנגנוניה השונים מבצעים הפרות זכויות אדם בשטחים הנתונים לשליטתה. הפרות זכויות אדם, שחיתות, היעדר מנהל תקין, היעדר הפרדת רשויות ואי עצמאותם של בתי המשפט בשטחים כבר היו מושא לביקורת שלילית מצדם של הרבה גורמים מקומיים ובינלאומיים...".

בהמשך המסמך, ועל פני עמודים רבים וברמת פירוט מרשימה, מפרט דחלאן את מסע הרדיפות שעברו הוא, משפחתו ומקורביו על ידי אבו מאזן ושליחיו. איך נושל ממעמדו, מרכושו, איך הוסרה החסינות הפרלמנטרית שלו, איך הוכפש והושחר והוטלו בו אין ספור אישומים וטענות משוללות ביסוס, כשכל זה קורה ללא כל הליך שיפוטי, חוקתי או אנושי כלשהו.

התמונה שדחלאן משרטט קשה, ואם ננסח את זה בשפתו, "מהווה הוכחה ניצחת לא רק למידה המבהילה של השחיתות והעריצות הפושה ברשות הפלסטינית ובהנהגתה, אלא גם לכך שאין למעשה שום משמעות או חשיבות לחוק, למשפט ולמוסדות הקונסטיטוציוניים והסטטוטוריים ברשות הפלסטינית, וכי בפועל השלטון ברשות הינו שלטון עריצות של אדם יחיד, קרי מחמוד עבאס, וכי מוסדות הרשות, תקציביה וקשריה הבינלאומיים אינם אלא כלים העומדים לרשות מחמוד עבאס ובני משפחתו והאינטרסים הכלכליים, הפוליטיים והאישיים הצרים ביותר שלהם".

כל מי שמכיר את המציאות בשטחים יודע שהתמונה שדחלאן מתאר היא מדויקת. זה לא הופך אותו, בהכרח, לצד הטוב של הסכסוך מול אבו מאזן. האלמנט הקומי של הפרשה טמון בעובדה שעד לא מזמן דחלאן עצמו היה חלק מהמערכת הזו, כראש מנגנוני הביטחון בעזה.

הוא זה שחלש על בתי המעצר שאינם קשורים למערכת משפטית כלשהי, לפקודתו עמדו אלפי נושאי נשק שעשו ברצועה כרצונו, וגם הוא, כמו רוב שאר הבכירים הפלסטינים, שלח ידו בעסקים במקביל למשיכתו בחוטים הפוליטיים והמדיניים, ואף ראה חיל בעמלו.

דחלאן היה חלק מהמערכת הזו, עכשיו הוא יוצא נגדה. מצד שני, אפשר בהחלט להודות שמאז החל סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, לקומם את המוסדות המשפטיים והשלטוניים בגדה, השתפר המצב לאין ערוך, כולל נושא זכויות האדם. יכול להיות שהפלסטינים צועדים לקראת דרך חדשה, אבל כתב התביעה שהגיש דחלאן נגד אבו מאזן מוכיח שהדרך הזו תהיה ארוכה מאוד.

אגב, את המציאות הזו מכירים גם במערב. באירופה, בארה"ב, באו"ם. זה לא מפריע למערב לראות בפלסטינים סוג של שמורת טבע ערבית, אי קטן של דמוקרטיה ושפיות בתוך ים גדול ובוער של מלחמות שבטים, עריצים, דיקטטורים ומשטרים רצחניים. אגב, גם זה נכון.

באופן יחסי, הרשות הפלסטינית היא אכן בועה רגועה וערש של זכויות אדם. כשמביטים צפונה, לסוריה או לבנון, דרומה למצרים, מזרחה לעיראק ולאיראן, מגלים שברמאללה הכי כיף.

זאת ועוד: לארה"ב ולאירופה יש קושי רב בהכלת המהפכה במצרים, שיש הרואים בה הפיכה צבאית, לאור הפגיעה בעקרון הדמוקרטי וסילוקו של נשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות לכאורה. הבריטים השעו משלוחי נשק למצרים, האמריקאים מתפתלים ובינתיים ביטלו משלוח ארבעה מטוסי אף-16.

אם הם היו שופטים את הפלסטינים באותם כלים בהם שפטו את המצרים, יכול להיות שהיו מגיעים לאותה מסקנה, ואולי אף למסקנה חמורה ממנה. מה שמוכיח, שהכל בעיני המתבונן, בעיתוי ובזווית ראייה מסוימים. כשאתה בקהיר, אתה יכול להיחשב לרוצח, עריץ ומדכא המונים. אם תעשה את אותם הדברים ברמאללה, לא תאבד מאומה מתדמית המנהיג הנאור, שואף השלום והמתון.

2. אם לא ישתבש שום דבר ברגע האחרון, ביום ראשון הקרוב [28 ביולי] תאשר ממשלת ישראל את שחרור האסירים הפלסטינים (מחווה של ישראל לאבו מאזן לרגל חידוש המו"מ), ואת "חוק יסוד: משאל עם" של בנימין נתניהו. מדובר בחוק שמעגן את הצורך במשאל עם בכל פעם שישראל תידרש לפנות שטח ריבוני. התרגום החופשי של החוק הזה הוא העברת הסמכות להחליט על הסכמי שלום בינלאומיים מהכנסת, הפרלמנט הנבחר הישראלי, לידי העם.

ישראל לא קיימה עדיין משאל עם. אין בישראל תרבות של משאלי עם. ישראל אינה שווייץ, שמעבירה כל סוגיה, קטנה כגדולה, לידי העם. בישראל יש משטר פרלמנטרי ייצוגי. הכנסת בישראל החליטה ואישרה את הסכמי השלום עם מצרים, עם ירדן, וגם את הסכמי אוסלו. למלחמה, לא נזקק ראש ממשלה בישראל לחסדי הכנסת, הוא יכול לצאת אליה לבדו, עם רוב בקבינט.

ופתאום, משאל עם.

מדובר בבריחה ממנהיגות. נתניהו, מבוהל מהביקורת הגורפת שהוא סופג מימין על שחרור האסירים, לחוץ מהחזרה למו"מ והסכנות שהיא צופנת בחובה לשלטונו, החליט לגנוב את ההצגה, לשנות את סדר היום ולהסיט את תשומת הלב לעבר העובדה שהוא מוכן להעביר לידי העם את ההחלטה הקורעת, שתגיע אם וכאשר יהיה צורך לפנות "חבלי מולדת" ביהודה ושומרון.

ברמה הפרקטית, מדובר במהלך פוליטי נבון שפורק לחץ מכתפיו השחוחות של נתניהו, מספק ל"בית היהודי" עילה להישאר בממשלה עד הרגע האחרון, מרגיע את הימין ומעודד את השמאל והמרכז.

הדעה הרווחת בישראל היא שאין הסכם שלום שתביא ממשלה כלשהי שלא יזכה לרוב גורף במשאל עם. זו הנחה שלא הוכחה עדיין, למעט סקרים מזדמנים, ובעיקר לאור העובדה שבהזדמנויות כאלה הימין נוהר בהמוניו לקלפיות, בעוד השמאל מתנמנם בבתי הקפה.

אבל יש כאן עוד משהו. יש בישראל רבים הסבורים שלו היה יצחק רבין מעביר את הסכמי אוסלו במשאל עם, והיה זוכה (כצפוי) לרוב גורף (עוד בטרם החל גל הפיגועים הרצחניים של חמאס), יכול מאוד להיות שהוא לא היה נרצח. העובדה שהסכמי אוסלו עברו באמצעות קוניוקטורה פוליטית בכנסת, סייעה לימין הישראלי הקיצוני ולרבנים המשיחיים ללבות את גל ההסתה נגד רבין, שהסתיים באותן שלוש יריות אקדח של יגאל עמיר, ששמו קץ לחייו של ראש ממשלת ישראל ולדעת רבים גם הוציאו להורג את תהליך השלום וסיכוייו.

בהביאו את חוק יסוד: משאל עם לכנסת, מוכיח נתניהו שגם הדמוקרטיה הישראלית ניתנת לתמרון, הכפוף לתנאי השטח, בזמן אמיתי. הוא מעקר מתוכן את הכנסת, הוא מתעלם משיטת הממשל הנוהגת בישראל מזה 65 שנה, הוא מעביר את הסמכות מ-120 נבחרי ציבור לידיהם של מיליוני בעלי זכות בחירה שייחשפו לקמפיינים קולניים, פופוליסטיים ומתלהמים בבואם להחליט על עתידם שלהם.

מדובר בפרק חדש ומוזר בתולדותיה של הדמוקרטיה הישראלית התוססת והמפתיעה. רק בהמשך נדע אם זה פרק טוב או רע.