תהליך הפיוס בין ירושלים לאנקרה, שהחל בשיחת טלפון בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, ב-22 במרס, ובה קיבל נתניהו אחת לאחת את דרישות טורקיה בעקבות ההרג על סיפון המרמרה - נקלע לאחרונה לקיפאון.
למעשה, מאז אותה שיחת טלפון לא נרשמה כל התקדמות בתהליך הנורמליזציה, שהוגדר במתווה מוסכם וקבוע מראש, ובסופו אמורה הייתה טורקיה לשלוח שגריר לישראל ולאשר כתב אמנה של שגריר ישראלי בטורקיה. תרועת הסיום הזו נראית היום רחוקה מתמיד.
בחודשים שחלפו מאז החלו הצדדים לדון בפיצויים שתעביר ישראל למשפחות הנפגעים, עסקה התקשורת, בשתי המדינות, בפער המספרי. היו שדיווחו כי הדרישות הטורקיות גבוהות פי עשרה מההצעה הישראלית. היו שנקבו במספרים: מאה מיליון דולר שדרשו הטורקים לעומת עשרה מיליון שהציעו הישראלים, והיו גם שהעמידו את הסכומים על שישים מיליון מול שישה.
כשהבעתי תמיהתי בפני גורם טורקי בכיר, המעורה מאוד בפרטי המשא ומתן, על כך שהדברים לא סוכמו לפני שיחת הפיוס בין נתניהו לארדואן, הוא ביטל את חילוקי הדעות והדגיש ש"פרט לסכום הכל מסוכם". לדבריו, לא היה אפילו צורך בעוד סבבים של שיחות, ותוך כמה שיחות טלפון הצדדים יגיעו לעמק השווה וניתן יהיה להמשיך במתווה הנורמליזציה.
באמצע השבוע שעבר דיווח אתר העיתון הטורקי "Habertürk" על "התפתחות חדשה" לפיה הפער הצטמצם. ישראל מוכנה לשלם כבר 15 מיליון וטורקיה דורשת עכשיו 50...
אלא שלאחר פרסום הידיעה הזו כינס השר הטורקי הממונה על תהליך הפיוס, סגן ראש ממשלת טורקיה בולנט ארינץ', עיתונאים בכירים באנקרה ותדרך אותם בהתפתחות חדשה בעלילה. ארינץ' ביקש להפחית מערך המיקוח בין טורקיה לישראל, כי הרי על ערך של דם לא מתמקחים, והדגיש את התעקשות ממשלתו על ערכים.
זה בכלל לא ויכוח על סכומים, הוא הבהיר. ישראל, הוא טען, מבקשת להגדיר את הכספים שתשלם כ"פיצוי לפנים משורת הדין", בעוד טורקיה דבקה בעקרונותיה, דואגת לאזרחיה ודורשת שישראל תכיר בכך שהיא מעבירה פיצוי על ה"עוולות שעשתה". זו דרישה שישראל לא מוכנה לעמוד בה, לדבריו.
מיהרתי לבדוק את נוסח מתווה הפיוס שהועבר אליי מלשכתו של שר החוץ הטורקי מיד לאחר שיחת ההתנצלות בין נתניהו לארדואן. וכך נאמר שם, בנוסח האנגלי הרשמי שכתבו הטורקים:
"On behalf of the Turkish people, the Prime Minister accepted Prime Minister Netanyahu's apology. They have also agreed to conclude an agreement on compensation/nonliability".
ובעברית: "בשם העם הטורקי, ראש הממשלה קיבל את התנצלותו של ראש הממשלה נתניהו. הם גם הסכימו להשלים הסכם על פיצויים/ללא אחריות."
במשך שלוש שנים ביקשה ישראל להעביר למשפחות ההרוגים ולנפגעים כספי שילומים, ולא הסכימה לכנות אותם פיצויים. במשך שלוש שנים נמשך המשא ומתן המתיש, שבסופו קיבלה ישראל את דרישות טורקיה כלשונן, אחת לאחת. כך גם קבע שר החוץ של טורקיה אחמט דאבוטאולו.
מכאן שאין מנוס מלקבוע, שבתום ארבעה חודשים טורקיה משנה את התנאים! הסיבה לכך טמונה, ככל הנראה, בהתנגדות הנחרצת של משפחות ההרוגים והפצועים לתהליך הפיוס כולו. כשכינסו שר החוץ דאבוטאולו וסגן ראש הממשלה ארינץ' את המשפחות למפגש מיוחד, שבו עדכנו אותם בהסכמות עם ישראל, הם ציפו למחיאות כפיים, אך תחת זאת התקבלו בקיתונות של רותחים.
כשהסכימה למתווה הפיוס, העריכה ממשלת טורקיה שתמשיך לזכות בשיתוף הפעולה של המשפחות. אך התברר שנאמנותן ל-IHH, ששם לו מטרה לתקוף את ישראל בשל הסגר המתמשך על עזה, גדולה יותר מנאמנותן לארדואן. והוא, שלא כדרכו, במקרה הזה חושש להתעמת. או נכון יותר, מעדיף להמשיך להתעמת עם ישראל מאשר לפעול באופן שיקומם עליו גרעין קטן וקיצוני בבית פנימה, שמונע במקרה הטוב מרגשות נקם ותחושת אובדן, ובמקרה הרע ממניעים פוליטיים ברורים.
אלא שההיסטוריה זוכרת מנהיגים שלוקחים אחריות ומקבלים החלטות, גם אם ברגע נתון הן נראות לא פופולאריות. ממש כפי שעשה במקרה הזה, ולאחרונה גם במקרים אחרים, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
נתניהו שלם עם ההחלטה לקבל את הדרישות שהציבה טורקיה לנרמול הקשרים ועם המתווה המוסכם, גם אם לקח לו שלוש שנים מיותרות ומבוזבזות לעשות את הצעד. עם זאת, הוא הולך ומשתכנע שטורקיה של ארדואן ממשיכה לנסות להביך ולסחוט את ישראל, מתחמקת מהשלמת המתווה המוסכם, ומקפידה באדיקות שלא להראות איזשהו בדל של רצון טוב.
לפיוס בין ישראל לטורקיה חשיבות אסטרטגית עליונה, ממשיך נתניהו להדגיש, בצדק רב, אך לא בכל מחיר.