משל "הרסיס בישבן" של השר בנט: זה לא הסגנון, זו המהות

כמו בפתיחת ה"גלגול" של קפקא, התעוררו יום אחד באמצע חודש יוני הפלסטינים וגילו שעברו מטמורפוזה. לא, הם לא הפכו לחרק, כמו גיבור הסיפור של הסופר היהודי-צ'כי, אלא לרסיס בישבנו של השר נפתלי בנט, מנהיג הבית היהודי. האמת, הם לא הופתעו מאוד. התחושה שהם מפריעים לבית הלאומי להגשים את החלום של ארץ ישראל הגדולה אינו זר להם, ובכלל "ישבן" בעברית נגזר מהשורש י.ש.ב. והם, הפלסטינים, בלי ספק מפריעים לחזון ההתיישבות היהודית, שמובילה תנועתו של בנט בלב הגדה המערבית.

שר הכלכלה בנט הציג את "משל הרסיס בישבן" בנאום שנשא בכנס של מועצת יש"ע, ולא חזר בו גם לאחר שהדברים פורסמו ועוררו סערה.

כה אמר בנט:

"אספר לכם סיפור קצר. יש לי חבר שקוראים לו יואב. הוא שירת בגולני והיה בהיתקלות וחטף רסיס ליד הישבן. ובאתי לבקר אותו בבית חולים והוא אמר לי ת'שמע , יש לי את הרסיס הזה... הרופאים אמרו לי, יש לך שתי אפשרויות - להוציא את הרסיס בניתוח ואז אתה מסתכן בלהיות נכה, משותק לכל חייך. או תשאיר אותו שם ומעת לעת, בחילופי עונות, קצת יכאב לך...אז הוא החליט לחיות עם זה...לפעמים הרצון הכוזב להגיע לשלמות מוביל לאסון...."

ולמי שעדיין לא ירד לסוף דעתו הציג בנט את הנמשל:

"הניסיון להקים מדינה פלסטינית בתוך הארץ שלנו – נגמר..."

ועכשיו ברצינות: שום פרלמנטר או שר, אירופאי או אמריקאי, לא היה מעז להעלות על דל שפתיו השוואה כה מזעזעת בין נאמר – מדינת ישראל לבין רסיס בישבן, כפי ששר הכלכלה הישראלי הרשה לעצמו. הסיכויים הם שהוא היה נדרש לארוז את חפציו ולהתפטר עוד באותו יום. אבל אצלנו הכל (כמעט) עובר.

הדימוי של בנט גרר, מטבע הדברים, גינויים מקיר אל קיר. אפילו "אחיו" של יו"ר הבית היהודי, יאיר לפיד, הסתייג מהסגנון, אבל לא מהתוכן. תגובתה של הרשות הפלסטינית הפתיעה באיפוקה. דובריה לא נגררו לסגנון דומה, ובצדק. למה להם להיכנס לקרב גידופים  מתחת לחגורה, כשהשר בנט עושה עבורם את העבודה וחושף את ראש הממשלה נתניהו ואת ממשלתו בקלונם, כלומר בשיתוק המדיני המובנה בהרכב הקואליציה.

''הצהרות אלה אינן רק בגדר מסר לממשלו של נשיא ארה''ב ברק אובמה, שעושה מאמצים מתמשכים להחייאת התהליך המדיני...אלו הן הצהרות מסוכנות והרסניות, הן עומדות בניגוד לכל מי שמאמין בפתרון שתי מדינות, שלום צודק והקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 67' ובירתה ירושלים'', הגיב נביל אבו רודיינה, דוברו של ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן

ואילו ד"ר סאיב עריקאת, מי שהחזיק בתיק המשא ומתן עם ישראל, אמר " ישראל פועלת כדי לקבור את פתרון שתי המדינות...הקהילה הבינלאומית צריכה לדרוש דין וחשבון מהשרים הישראלים להצהרותיהם...'' עריקאת אמר שההצהרות של נתניהו בנושא הן ריקות מתוכן.

בעוד בישראל סערו הרוחות מהסגנון של בנט, מעט מאוד התייחסו לתוכן דבריו ולמשמעותם - הנגזרת מעצם העובדה שהם נאמרים מפיו של אחד השרים החזקים בממשלה.

"כל מי שמסתובב ביהודה ושומרון יודע שמה שאומרים במסדרונות אנאפוליס ואוסלו הוא מנותק מהמציאות", אמר בנט, "יש היום 400 אלף ישראלים תושבי יו"ש ועוד 250 אלף בירושלים המזרחית ...אנו צריכים לעבור ממצב של איך משכנעים שמדינה פלסטינית זה לא ראוי להתנהלות שבה הרעיון הזה מאחורינו..." (העילגות התחבירית במקור – ש.א.)

כאן כבר לא מדובר בסגנון אלא במתמטיקה פשוטה.

הפרזה מכוונת במספר המתנחלים אינה המצאה של נפתלי בנט. דוברי מועצת יש"ע לדורותיהם אימצו את הטקטיקה של "להגדיל" את מספר המתנחלים ביהודה ושומרון כדי ליצור מצג שוא שיכשיל מראש כל מחשבה על פינוי אפשרי ויקעקע את עקרון שתי המדינות.

ע"פ הנתונים הרשמיים, שמאושרים גם ע"י מועצת יש"ע ומגובים בידי כל הגורמים העוקבים אחר מפת ההתנחלויות ביהודה ושומרון, מספר המתנחלים ביהודה ושומרון הוא 330 אלף (70 אלף פחות מהמספר שהציג בנט), רובם מתגוררים בגושי ההתנחלויות הגדולים ורק כ- 50 אלף בגב ההר.

במזרח ירושלים מגיע מספר הישראלים היום ל-193 אלף (57 אלף פחות).

חישוב פשוט מלמד שבנט הפריז במספרם של המתנחלים והוסיף לו כמעט 130 אלף – אבל מי סופר. אגב, אוכלוסיית ישראל מונה, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ-8 מיליון תושבים. מתוכם, שיעור המתנחלים עומד על 6.5 אחוז. בהינתן 46 שנות כיבוש ומפעל התנחלויות שהתנהל באין מפריע, לא מדובר במספר מרשים במיוחד.

עמיתי עקיבא אלדר חשף כאן באל-מוניטור את הסקר שנערך באוניברסיטת אריאל, שממצאיו מלמדים על ירידה שחלה בתמיכה במפעל התנחלויות בכלל ובדימוי הציבורי של המתנחלים בפרט. זה טוב ויפה. אבל עדיין המדיניות הרשמית של כל ממשלות ישראל, כולל הנוכחית, היא זו שקובעת – והיא קובעת עובדות בשטח. כך זה היה מאז דצמבר 1975, כששר הביטחון דאז שמעון פרס העניק את תמיכתו למתנחלי גוש אמונים, שהקימו התנחלות ראשונה בגדה בסבסטיה שליד שכם (ובהזדמנות זאת הרשו לי לאחל לנשיא פרס יום הולדת 90 שמח). כך זה גם יהיה. המדיניות הזו יוצרת מציאות שתסגור את הדלתות בפני כל אפשרות עתידית לפתרון של שלום. זהו, אגב, אותו עיקרון שראש הממשלה נתניהו טען בנאום בר אילן שהוא פועל ליישמו - שתי מדינות לשני עמים החיים זה לצד זה בשלום ובשכנות טובה. אבל אצל נתניהו כמו אצל נתניהו – דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

נחזור לאותו נאום של בנט. כך פרט השר את הדרך שתמנע את "הפנטזיה של מסדרונות אוסלו ואנאפוליס":

"הדבר החשוב ביותר בארץ ישראל זה לבנות ולבנות ולבנות."

וכאן הגענו למהות. למי שעוד נותר ספק שזה הכיוון של מדיניות ממשלת ישראל, בא בנט ועשה כמעשה סגן השר דנון לפני כשבועיים: הוא חשף את המציאות במערומיה. וכאן אגב בחירת המילים של בנט הולמת ומדוייקת: "לבנות, לבנות, לבנות". לבנות בהתנחלויות תוך העדפתן על פני ישובים בתוך הקו הירוק. רוצים הוכחה? תעיפו מבט בתקציב החדש שהגיש לכנסת "אחיו" של בנט, שר האוצר יאיר לפיד. באבחת חרב אחת ביטל לפיד את המענק לעידוד הדיור בסך 100 אלף שקל שקיבלו עד היום זוגות צעירים ישראלים שביקשו לרכוש דירה בעיירות הפיתוח והפריפריה.

בהתנחלויות, לעומת זאת, הוא לא נגע.