לוד, 20 דקות מת"א. בקיץ 2011, בשיאה של המחאה החברתית שטלטלה את החברה הישראלית, שלחה אביטל בלונדר פנייה אישית במייל למאות מידידיה. היא התלבטה איך תתרום את חלקה לתיקון העוולות החברתיות שהוציאו מאות אלפי צעירים לרחוב. בשנות השלושים לחייה, ממשפחה מבוססת ואחרי לימודים באוניברסיטה, חיפשה אפיק נוסף לצד ההפגנות והשהייה באוהל בשדרות רוטשילד.
באחד הימים נתקל מבטה בכתבה שגוללה את צרותיה הבלתי פוסקות של לוד. כשסיימה לקרוא, אורו עיניה. לשם היא תלך, חשבה לעצמה, למשימת התיקון שכה השתוקקה לה. "עד לפני כמה ימים," כתבה בפנייתה לחברים, "העיר לוד נראתה כמו מקום שכוח אל שאין לי שום עניין בו. אבל גיליתי שיש בה פוטנציאל אדיר להפוך לעיר שכל כולה סמל לרב תרבותיות ודו קיום. בעיר לוד גרים יותר מ- 20 אלף איש שאינם מחוברים למערכת ביוב. הם עדיין מתקלחים במים שהם גוררים עם דליים. יש בעיר שיעור אנאלפבתיות מהגבוהים בארץ. ובעיר לוד קיימים אזורים שלמים שאין בהם שירותים חברתיים ושלטון הרחוב עדיין שולט בשכונות רבות."
