חשמלית ושמה פרס

במסיבת עיתונאים קצרה עם הכתבים הישראלים שבאו לכנס השנתי של הפורום הכלכלי העולמי שהתקיים בסוף השבוע האחרון (24-26 במאי), שאלתי את הנשיא שמעון פרס האם הדרישה הפלסטינית שהמו"מ על הסדר הקבע יתקיים על בסיס קווי 67' סבירה בעיניו.

"העיקר להיכנס למו"מ", התחמק פרס מתשובה בקלילות  טיפוסית.

את אותו תנאי אולטימטיווי שמציגים הפלסטינים דוחה  ראש הממשלה בנימין נתניהו בעקשנות. ידעתי שבדלתיים סגורות פרס מביע את תסכולו מעמדתו של ביבי. הנשיא יודע שראש הממשלה דחה את הצעתו של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) לפתוח ערוץ משא ומתן חשאי לתקופת ניסיון קצרה ללא שום תנאי. ערוץ כזה היה מאפשר לנתניהו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות מבלי להסתבך בהכרזה רשמית על הקפאה שעלולה לזעזע את הקואליציה. פרס גם מתוסכל מכך שנתניהו דחה את בקשתו לאפשר לאיש עסקים זר להשקיע במיזם פלסטיני מרשים בשטח C. מדובר באותם 60 אחוזים משטחי הגדה שמצויים  "באופן זמני "כבר 20 שנה בשליטה ישראלית מלאה.

כפי שניתן היה לצפות, בדברו אל המיקרופונים הרבים שהונחו לפניו, פרס נזהר בדבריו. גם בגיל 90 יכולתו לדלג בין הטיפות מעוררת השתאות. כך הוא נהג גם בתשובה לשאלה אחרת שנשאלה במסיבת העיתונאים, שאלה אכזרית משהו." האם לחזון השלום שלך צפוי גורל דומה לזה של מיזם המכונית החשמלית של בטר פלייס", נשאל. פרס שלף מייד מן המותן תשובה חמקמקה. הוא  הסביר שהחזון של מכונית שנוסעת על בטרייה היה, ונשאר, רעיון נכון, וכי בטר פלייס נכשלה אך ורק בגלל בעיות ניהול.

אז עם כל הכבוד, ויש לי הרבה כבוד לפרס, הוא טועה ומטעה. ההנהלה המוכשרת ביותר לא יכולה הייתה להציל את בטר פלייס מפשיטת רגל. נחזור לכך בהמשך.

תזכורת קצרה: בינואר 2008 ,במסיבת עיתונאים עם היזם שעמד מאחורי פרוייקט המכונית החשמלית, שי אגסי ונשיא חברת רנו-ניסן קרלוס גוהן, שייצרה את המכונית החשמלית ושיווקה אותה, אמר פרס כי המיזם החדש הוא "פיתרון של שלום''," לבעיית הזיהום שהנפט מפזר ביקום". זאת ועוד, הנשיא העריך כי המיזם יתרום לשלום בכך שייצר עד 50 אלף משרות חדשות, שעשויות להעסיק, בין השאר, פועלים פלסטינים .

בדצמבר 2009 הצטלם פרס מאחורי ההגה של המכונית החשמלית בנקודת טעינה בקופנהגן והכריז: "לפני שנתיים עוד דיברנו על החזון, והנה אנחנו עוברים במהירות רבה מחלום למציאות."

פרס הצליח להדביק רבים וטובים בתקשורת בהערצתו לאגסי ולמכונית שלו. ולא רק הוא: ביולי 2008 כתב בעל הטור תומס פרידמן בניו יורק טיימס: "אגסי הוא יצחק רבין והנרי פורד באדם אחד.'' בשנת 2009 נכנס אגסי לרשימת האנשים המשפיעים בעולם של השבועון החשוב "טיים". ה"אקונומיסט'' ניבא שהוא "ילמד את העולם איך לא להשתמש בנפט."

ב- 2010 ניבא הפרשן הבכיר ולימים עורך "הארץ," אלוף בן, כי בשנת 2020 אגסי יתמודד על ראשות ממשלת ישראל (מול מנהיג ש"ס, אריה דרעי – ע.א.).

"אגסי הוא המבטא העדכני של חזון המדע והפיתוח שהציב ראש הממשלה בן גוריון,'' כתב בן.

ראש ממשלה אחר, אהוד אולמרט, נשבה אף הוא בקסמיו של אגסי ומכוניתו, וקידם רפורמה למיסוי ירוק על כלי רכב. ממשלת נתניהו הקודמת אישרה סופית את הרפורמה. בשבוע שעבר הגיעה המכונית החשמלית למבוי סתום. אגסי והמשקיע עידן עופר, יו"ר לשעבר של החברה לישראל, נעלו את שערי המפעל, והותירו אחריהם חוב של 40 מיליון דולר לקבוצה גדולה של נושים.

סופה הטראגי של בטר פלייס הוא סיפורם של ענני חזונות שמסתירים באופק את שמי המציאות. הוא מאפיין את דפוס הפעולה של אחד האנשים המשפיעים ביותר במזרח התיכון במשך חצי המאה האחרונה. גלגולה של המכונית החשמלית כחול-לבן, מגלם את הדרך העקלקלה של תהליך השלום בין ירושלים, רמאללה לוושינגטון. הפער בין חזון המכונית החשמלית לבין המציאות בכביש, דומה לפער בין הצהרת בר אילן על שתי המדינות של נתניהו מיוני 2009 לבין מציאות הכיבוש במאי 2013. "אין יצרן רציני אחד המתייחס למכוניות 'על בטריות' כאל עניין שראוי לכלות עליו זמן ומשאבים", כתב עמיתי, המומחה לרכב  ב. מיכאל בידיעות אחרונות בינואר 2007. הוא ציין אז כי בארה"ב פועלת כבר 15 שנה חברה בשם  EVIN LLC המבקשת גם היא לקדם "תשתית טעינה למכונית חשמלית'', "אך אינה ממריאה". ב. מיכאל אף התחייב לאכול את כובעו "בלי מלח" אם יתגשם ולו רק אחוז אחד מהתחזית של אגסי, על פיה עד תום 2010 ינועו בכבישי ישראל כ-100,000 מכוניות חשמליות.

הקשר עם פרס היה זה שהעניק לאגסי את פריצת הדרך, לאחר  כשהפגיש אותו עם גוהן במהלך ועידת דאבוס 2007. הוועידה בים המלח היא חיקוי מזרח תיכוני לוועידת דאבוס, אך  כמנהגו מדי שנה בוועידה בשוויץ, גם בים המלח מילא פרס את תפקיד שר ההסברה של נתניהו. כמו בסיפור העצוב של בטר פלייס, פרס מוכר לעולם חזון של שלום ושיתוף פעולה, בשעה שבירושלים מכהנת ממשלת ימין שמטפחת את מפעל ההתנחלויות. בין ועידה לוועידה, גובר הייאוש במה שנותר ממחנה השלום הפלסטיני. בין נאום שלום לנאום חזון מתפוגגת התקווה במה שנותר ממחנה השלום הישראלי. אם פרס לא היה קיים, ביבי היה צריך להמציא אותו. אני מאחל לפרס שהוא ישרוד עוד שנים רבות וארוכות אחרי ש"מקום טוב" ("בטר פלייס") יהפוך למקום לדאגה.