דילוג לתוכן העיקרי

תקופת המבחן של לפיד

אם שר האוצר הטרי יאבד את אמון העם, ראש ממשלה, הוא לא יהיה. מומלץ לו ללמוד ממקרה נוחי דנקנר, ילד הפלא הישראלי, האיש עם מגע הזהב, שהפך לשק חבטות לאומי.
Israel's new Finance Minister Yair Lapid arrives for the weekly cabinet meeting in Jerusalem April 7, 2013. Lapid has decided that after 2014 Israel will return to annual budgets, rather than the dual-year budgets that have been approved in recent years, the ministry said on Sunday. Lapid made the decision in coordination with Prime Minister Benjamin Netanyahu. REUTERS/Uriel Sinai/Pool (JERUSALEM - Tags: POLITICS BUSINESS) - RTXYBOO

הגותו המדינית של יאיר לפיד, שנחשפה בראיון המקיף שהעניק ל"ניו-יורק טיימס" (20 במאי), הפתיעה רבים בישראל. מצביעים ופרשנים כאחד. איך יכול להיות, הם שואלים, שיאיר שלנו, יפה הבלורית והתואר מרמת אביב, האביר על הסוס הלבן שבא כדי להדביר את שלטון הדרקונים הימניים, נתניהו וליברמן, שליחה של הבועה התל-אביבית לירושלים, איך יכול להיות שבסוף דווקא הוא מאמץ את הרטוריקה של המטיפים הימניים? לפיד, למי ששכח, דיבר אצל ג'ודי רודורן מה"טיימס" על התנגדותו להקפאת הבנייה בשטחים כתנאי לחידוש המו"מ, על כך שאי אפשר לחלק את ירושלים, על אבו מאזן כ"אבי תפיסת הקורבניות הפלסטינית", ועוד כהנה וכהנה.

זו לא הייתה פליטת פה. ללפיד יש נטייה לרצות את שומעיו. הוא איש טוב, במובן החיובי של המילה. בניגוד לאביו, לפיד אינו אדם לעומתי, הוא לא אוהב לריב, הוא אוהב שאוהבים אותו. ולכן, היה ניתן לצפות ממנו, בראיון ל"ניו-יורק טיימס", לפליטות פה הפוכות. הרי זה הטיימס, למען השם, והם יאהבו מאוד לשמוע את כמיהתו לשלום, את הסכמתו לאמץ מיד את הצעת אולמרט, את דברי הכיבושין והמתיקות שהוא שואף ללחוש על אזנו של אבו מאזן, אם זה ייאות לפסוע אתו לעבר השקיעה.

אז זהו, שלפיד דיבר הפוך. להערכתי, זה היה מחושב ומתוכנן. גם ברמת המאקרו, וגם ברמת המיקרו. בואו נתחיל במאקרו: בישראל לא נבחרים לראשות הממשלה מצד שמאל. נקודה. פעם זה היה ככה, אבל מאז המהפך ב-1977, כשהימין בישראל עלה לראשונה לשלטון, זה נגמר. האלקטורט הישראלי חושש מהשמאל. לא מרגיש אתו נוח. בישראל, ראשי הממשלה באים מימין, ורק אחרי שנבחרים לתפקידם, מתחילים לשייט שמאלה. אין כמעט תנועה הפוכה. בגין נבחר כמנהיג הימין, ורץ שמאלה, להחזיר את כל סיני, עד הגרגר האחרון. רבין, כדי להיבחר, הפך לביטחוניסט מחרחר מדנים, קיבע את "תשברו להם את הידיים והרגליים" (מה שאמר לחיילי צה"ל כשפרצה האינתיפאדה הראשונה - 1987), ורק אחרי שנבחר, הלך שמאלה לאוסלו. נתניהו גם הוא זז שמאלה, עם "נאום בר אילן", אם כי אצל נתניהו זה תמיד נגמר בדיבורים, ולא במעשים. אריאל שרון היה "זולל ערבים" ידוע, עד שפירק את עזה ולמעלה מ-30 התנחלויות. אולמרט, שהגיע ממעמקי הליכוד, היה נץ טורף כל עוד כיהן כראש עיריית ירושלים. אחרי שהפך לראש ממשלה, שבר בחדות שמאלה. אותו הדבר קרה לציפי לבני, אבל מכיוון שהשבירה שלה שמאלה הגיעה בטרם עת, היא לא הפכה לראש ממשלה.

את הכיוון ההפוך עשו מעטים. יובל שטייניץ, משה (בוגי) יעלון. שניהם לא היו ראשי ממשלה, ולפחות אחד מהם גם לא יהיה. כך שהמציאות הישראלית ברורה. כדי להגיע לשם, אתה צריך לשכנע את הישראלים שלא תמכור אותם לערבים. אחרי שהגעת, נכנס לתוקף הכלל הפוליטי המפורסם של "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם", והחברים שוברים שמאלה כדי להפוך ליקיריה של וושינגטון, וגם כדי לנסות להביא שלום. בסוף, הישראלים באמת רוצים שלום.

לפיד מכיר את זה מצויין. זו הייתה האסטרטגיה שלו לאורך כל הקמפיין. יועץ הסקרים האמריקאי שלו, מרק מלמן, אמר את זה במפורש בראיונות והתבטאויות פומביות. לא יעזור לנו לדבר על שלום, אמר במהלך הקמפיין, וצדק לגמרי. האנשים עוברים מלבני אלינו, הוא קבע, ודייק. מלמן קבע את המסרים של לפיד על פי בחינה יסודית ומדוקדקת של הנפש הישראלית הקולקטיבית, מיפויה ופיצוחה.

אז בואו נחזור לאותו קמפיין: מול ביבי-ליברמן ניצבו שלושה כוחות מאתגרים: ציפי לבני, שהביאה בפעם הקודמת 28 מנדטים, יאיר לפיד ושלי יחימוביץ'. לבני דיברה על שלום. רק על שלום. היא קיבלה 6 מנדטים. יחימוביץ דיברה על סוציאל-דמוקרטיה. בלי שלום. היא קיבלה 15 מנדטים. לפיד דיבר על מעמד הביניים ופתח דלת מוארת ימינה. הוא נסע לאריאל ונשא שם את נאומו המדיני, הוא התנגד לחלוקת ירושלים, הוא קרץ למצביעי המרכז-ימין, ושאב אותם לסלון שלו כמו במגנט ענק. הוא הביא 19 מנדטים.

הנחת העבודה של לפיד היא כזו: מחנה השלום בישראל מקיף היום משהו כמו 20, מקסימום 25 מנדטים באלקטורט היהודי. המנדטים האלה כבר שבויים של מרצ (6), לבני (6), ועוד קצת במפלגת העבודה. אלה הם אנשי השלום הקלאסיים, השמאל האמיתי. כל שאר הישראלים, המרכזיים, רוצים שלום אבל פוחדים. כמהים לשלום, אבל חושדים. הם יהיו מוכנים לחתום על הסכם שלום, אבל מאמינים שאין מול מי לעשות את זה. הם לא מאמינים לערבים. ויש עוד גילוי מדהים: זוהי גם דעתם של מאות אלפי הישראלים שנמצאים בימין "הרך". הימין הלא-אידיאולוגי. גם כאן, בימין, החלוקה דומה לזו שבשמאל. אלה שהם באמת ימניים, מצביעים נפתלי בנט, אולי גם ליברמן. אבל הרוב ימניים מתוך חשד, ולא מתוך אמונה. ולכן, גם הם פתוחים לרעיונות חדשים.

אז כשלפיד אומר שאבו מאזן מסמל את תחושת הקורבן הפלסטיני, הוא מדבר מפיהם של מיליוני ישראלים, שממתינים עדיין לתשובתו של אותו אבו מאזן להצעת השלום המפליגה שקיבל מאהוד אולמרט. לפיד מאמין שמאגר הקולות הגדול בישראל לא נמצא משמאלו, אלא מימינו. הוא כאן כדי לגנוב את הקופה של ביבי וליברמן, ולא את הקופה של לבני ויחימוביץ. איתן, הוא כבר יסתדר. הן יהיו שותפות נהדרות בקואליציה הבאה שלו. לפיד בא לעשות עסקים, ומתכוון לזה. הבלטה שהוא תופס, היא הבלטה הכי חשובה על גבי המגרש הפוליטי. ממנה, הוא יוכל לשאוב גם מהימין, גם מהמרכז, וגם קצת מהשמאל. ככה, על פי לפיד, ועל פי מרק מלמן, הוא יהפוך לראש ממשלה.

מקצועית, התפיסה הזו נכונה ונבונה. אבל זה לא אומר שלפיד יהיה ראש הממשלה הבא. בישראל, המרחק מצל"ש לטר"ש יכול להצטמצם לפעמים לחוט השערה. כדי להצליח בריקוד הפוליטי של לפיד, צריך להיות מדוייק מאוד ומתוזמן עד כדי גאוניות. הישראלים הם ציבור הפכפך, נמהר, רגיש ושואף נקם. לפיד יכול לעבוד עם יועצי הסקרים המפולפלים ביותר, ולגבש את המסרים החכמים ביותר, ועדיין להתרסק. לפעמים, מרוב קריצות ימינה ושמאלה, אתה נשאר בלי כלום, חוץ מטיק טורדני בעיניים.

לפיד נמצא עכשיו בתקופת המבחן המכרעת שלו. הוא כבר הפר הבטחות מפורשות שנתן לבוחריו בעניין הכלכלי. הוא כבר חטף את נאום ה"קראו את שפתי" (read my lips) שלו. קו האשראי שלו הצטמצם. ולכן, יכול להיות שהראיון ל"טיימס" בא בתקופה הכי לא נכונה מבחינתו. הרי רק הרגע הוא הפר הבטחות וגזר גזירות, למה דחוף לו דווקא עכשיו להרגיז שוב את האליטה?

אני ממליץ ללפיד ללמוד את הביוגרפיה של נוחי דנקנר, ילד הפלא הישראלי, האיש עם מגע הזהב, יפה הבלורית והתואר, שהפך לאחרונה לשק חבטות לאומי ואיבד את מפעל חייו. כי לפני הכל, עוד בטרם התחלת לנתח סקר עומק אחד, בישראל אתה צריך שהאנשים יאמינו לך. צדקה מזל מועלם שכינתה כאן את לפיד השבוע "תואם ביבי". היתרון שלו עד עכשיו היה, שהוא לוקח מביבי רק את הדברים הטובים, ואילו את הרעים, שכל כך מרובים אצל ביבי, הוא משאיר בחוץ. היתרון שלו על ביבי היה שהישראלים האמינו לו. אם לפיד יאבד את אמון העם, מסרים לא יעזרו לו ומרק מלמן לא יציל אותו. ראש ממשלה, הוא לא יהיה.