Memos 
Live events & webinars 
Industry Newsletters
Trend Reports
הסתכלתי שוב על התאריך. לא, אני לא טועה. מאי 2013. ועדת בדיקה ממשלתית הגישה לראש הממשלה נתניהו דו"ח ומסקנות לשאלה מי הרג את מוחמד א-דורה, אם בכלל.
רגע, אני תוהה, לקח להם 13 שנה לחקור מי הרג את הילד בן ה-12 עם תחילת האינתיפאדה השנייה?
לא יכול להיות. ועדת אגרנט, שהוקמה בעקבות מלחמת יום כיפור ב-1973 נמשכה שנה וחצי בלבד וממצאיה פורסמו ב-1975. לוועדת כהאן, ועדת החקירה הממלכתית לאירועי סברה ושתילה, שחקרה את הטבח במחנות הפליטים בספטמבר 1982, לקח 3 חודשים בלבד כדי להטיל אחריות מיניסטריאלית על שר הביטחון דאז אריאל שרון.
גם ועדת וינוגרד לכשלי מלחמת לבנון השנייה שמעה מאות עדויות ובחנה אלפי מסמכים, אך את מסקנותיה העלתה על הכתב בזמן קצר יותר. (מונתה בספטמבר 2006; הגישה דו"ח חלקי בסוף אפריל 2007).
אז איך קרה שלוועדה שהוקמה כדי לחקור את נסיבות מותו של א-דורה לקח 13 שנה? האם היו הרבה עדים לחקור?
אולי הגיע מידע חדש, חסוי, מפליל, אקדח מעשן שלא היה ידוע, שהאיר מחדש את הפרשה?
כמובן, עבודתה של ועדת הבדיקה שהוקמה על מנת לחקור את הריגת מוחמד א- דורה, בצומת נצרים ב-30 בספטמבר 2000, לא נמשכה 13 שנים. נדמה לי גם שאף אחד בישראל ובעולם לא חיכה בנשימה עצורה למוצא פיה. למעשה, מעט מאוד ידעו על קיומה.
הוועדה הוקמה לפני תשעה חודשים (בספטמבר 2012), בידי ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר משה "בוגי" יעלון - אז השר לעניינים אסטרטגיים במשרד ראש הממשלה וכיום שר הביטחון. בניגוד לתפקידו כיום, לתיק הקודם שהחזיק יעלון לא נודע תוכן רב. אולם משרדו של השר לעניינים אסטרטגיים נמצא במתחם לשכת ראש הממשלה, שם מתקבלות ההחלטות הרות גורל. למשל: האם 'להפציץ או לא להפציץ את איראן', או 'האם להפגיז שיירות נשק העושות דרכן מדמשק לבירות'. ומה יעשה שר, החייב למלא בתוכן את משרתו בעניינים שהוגדרו אסטרטגיים?
אינני טוען שלא היה צריך לחקור את הריגת הילד בן ה-12, שהפך לסמלה של האינתיפאדה השנייה – אבל לא עכשיו, אחרי 13 שנים, כשהנרטיב כבר נצרב בתודעה הלאומית הפלסטינית ושום דבר לא יכול לשנותו. בטח לא כשמדובר במסקנותיה של ועדת בדיקה ישראלית. בטח ובטח לא כשאלה נשענות על ממצאים קלושים המתבססים על סרט הווידאו של רשת הטלוויזיה "פראנס 2".
אם, לעומת זאת, מישהו היה מציג הוכחה חותכת לכך שא-דורה עדיין בחיים – זה כבר סיפור אחר. לחילופין, אם מישהו היה מביא עדות של שוטרים פלסטינים הטוענים כי הם אלה שירו בילד, הייתה סיבה ראויה להעלות את הסוגייה מחדש אחרי כל כך הרבה שנים. דבר מזה לא קרה.
אלוף פיקוד הדרום לשעבר, האלוף במיל' יום טוב סמיה, היה הראשון שטען כי על פי בדיקה מקיפה שערך - לא קליעים ישראלים פגעו בא-דורה. סמיה חישב את זוויות הירי והמיקום של חיילי צה"ל באותו אירוע בצומת והגיע למסקנה כי קיימת סבירות גבוהה שהנער ואביו נפגעו מאש פלסטינית. הטיעון היה לגיטימי וראוי והוא הוצג בזמן אמת, כשהעולם עדיין נסער מהתמונות שהוצגו.
אבל האלוף (מיל') יום טוב סמיה לא טען באותו תחקיר את הטענה המופרכת ש"הכול היה מבויים, "וכי א-דורה עדיין חי ובועט" בחוצות עזה, כפי שדו"ח יעלון-שטייניץ רומז.
הטענה המופרכת הזו עלתה לראשונה בסרטה הדוקומנטרי של העיתונאית הגרמנייה אסתר שפירא ששודר בגרמניה (2002). הסרט עורר בשעתו ויכוח באשר לטיב התחקיר ולטענת רבים היה מגמתי ורצוף אי-דיוקים. אבל השיא היה כשהבימאית טענה ברצינות גמורה שיש אנשים בעזה המוכנים להישבע שראו את מוחמד א-דורה בחיים. כך ללא ביסוס לדברים, ללא הוכחה כתובה, קולית או מצולמת נזרק לחלל האוויר משהו שישראלים רבים ציפו לשמוע – שמוחמד א-דורה חי והכול הבל הבלים, הכול תעמולה זולה של הפלסטינים.
מאכזב ותמוה עוד יותר לגלות שוועדת בדיקה ממשלתית מתייחסת לטיעון זה - לא באופן ישיר אמנם אבל ברמיזה עבה מאוד – ועוד מצפה שיתייחסו לדו"ח שלה ברצינות.
במהלך האינתיפאדה השנייה, הישראלים והפלסטינים נלחמו לא רק בשדות הקרב העקובים מדם, אלא גם ניהלו מלחמה על דעת הקהל העולמית והמקומית. שני הצדדים עשו שימוש תעמולתי בתמונות זוועה מתוך אירועים שונים כדי להוכיח שהצד השני הוא הרע הסיפור. כך, למשל, הציג צה"ל סרטונים של אמבולנסים פלסטיניים שמתוכם הוצאו משגרי רקטות וגם של "פצועים" שלפתע קמו על רגליהם מבלי שידעו שמז"לט מצלם אותם מן האוויר. אבל לחשוב שהפלסטינים בעזה היו עד כדי כך ערוכים, כבר מיומה השני של האינתיפאדה, לסרט מבויים שכלל ניצבים רבים ושקיות דם למכביר, זה כבר יותר מדי.
כמעט 7000 פלסטינים נהרגו מאז האינתיפאדה השנייה ועד היום; כ-1100 ישראלים נרצחו בפיגועי טרור של מחבלים מתאבדים. עשרות אלפי פצועים ונפגעי חרדה, שני מבצעים גדולים בעזה ואלפי רקטות שנורו על ישראל. ובתוך כל הסכסוך הזה, מישהו החליט שהנושא שדורש בדיקה הוא מותו של א-דורה.
וכאן עולה שוב השאלה – מה הוועדה הזאת שאפה להשיג?
האם ציפתה שבעולם ייצאו פתאום להפגנות תמיכה בישראל? ואולי התחקיר נועד בכלל "לחשוף את פרצופם האמיתי של הפלסטינים"? (כאמירתו האומללה של אהוד ברק לאחר קמפ-דיוויד). זאת, כדי לשכנע סוף סוף את האמריקאים, את האירופאים; את הצרפתים, את הבריטים, ואת הגרמנים, שיידעו עם מי יש לנו עסק. ועוד לא הזכרנו את ארדואן.
אכן, 13 שנה לאחר המקרה, כאשר הגישה הוועדה את מסקנותיה לראש הממשלה (19 במאי 2013), אמר נתניהו: "ההתמקדות במקרה הזה חשובה - זה הוציא את דיבתה של ישראל. זוהי דוגמה למסע הדה-לגיטימציה השקרי שאנחנו חווים כל הזמן נגד ישראל. יש רק דרך אחת להילחם בשקר - והיא דרך האמת. בפני השקר רק האמת תעמוד."
ועכשיו, כשליובל שטייניץ, השר החדש לעניינים אסטרטגיים – כמו לקודמו - התפנה זמן, יש לי בשבילו כמה הצעות לוועדות בדיקה אחרות שעשויות לחשוף, ממרחק של שנים, את "האמת".
- מי הרג את ד"ר ראיד כרמי במהלך האינתיפאדה השנייה (ינואר 2002) והצית אותה מחדש, אחרי שנדמה שכבתה. מי נתן את ההוראה שעלתה בחייהם של מאות אזרחים ישראלים ואלפי פלסטינים?
- האם חיסול ה”מהנדס” יחיא עייאש בעזה בינואר 1996 מנע את הטרור בישראל או רק הגביר אותו?
- מי צעק "סרק-סרק" כשרבין נרצח?
- מי רצח את חיים ארלוזורוב (1933)? נכון, מנחם בגין עליו השלום כבר הורה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית כ-50 שנה אחרי הרצח, אך זו לא הצליחה להצביע על האשמים. אך אולי הגיעו עתה דגימות חדשות מחוף ת"א?
- ולבסוף, הצעה לכבודו של שטייניץ, שהיה שר האוצר בקדנציה הקודמת – לבדוק מי היה שותף פעיל ביצירת הגירעון של 40 מיליארד שקלים בתקציב המדינה?
