רעיון "שתי המדינות" פשט את הרגל

מיסטר ג'ון קרי, שלום וברכה.

אני מניח שכשהדברים הבאים יתפרסמו, אתה כבר תסיים את ביקורך החפוז בישראל, ולכן אני מתנצל שלא הקדמתי וכתבתי אותם טרם עזב מטוסך את וושינגטון. יכול להיות שאם, בדרך מקרה, הם היו מובאים לפניך, היית שוקל להישאר שם ולא לחצות את האוקיינוס.

בקיצור, אתמול ערכתי מסע נוסף ביישובי השומרון, ההתנחלויות במעלה יישובי גב ההר. הגעתי למסקנה ברורה. תרשה לי לנסח אותה במילים "עזוב אותך משטויות". או במילים אחרות - "חבל על הזמן שלך". אני מתכוון לכך שהנוסחה הישנה של "שתי מדינות לשני עמים" פשטה את הרגל. היא מתה, עברה מן העולם, לא קיימת יותר, הלכה לאלביס. מי שעדיין חוזר על המנטרה הזאת כיום צריך לחשוב מחדש, להחליף דיסקט, או פשוט לבקר בגדה.

בישראל חיים כיום כשמונה מיליון בני אדם. אינני יודע כמה מהם סיירו לאחרונה בשומרון, חוץ מאלה המתגוררים שם כמובן. כשנוסעים בכבישים המפוארים שנבנו בהשקעה אדירה בכל רחבי הגדה - כבישי 5 כוכבים עם נתיבים רבים ועמודי תאורה, שכמותם לא תראה למשל ביישובים אחרים בדרומה של ישראל או בצפונה - קשה להימנע ממסקנה שהם כאן כדי להישאר. כמעט חצי מיליון ישראלים מתגוררים כיום בגדה ("יהודה ושומרון" כפי שהיא מכונה מאז עלייתו של בגין לשלטון). רובם מרוכזים בגושי ההתיישבות הגדולים, אבל גם ביישובי גב ההר מתגוררים היום יותר מחמישים אלף ישראלים, חלקם במאחזים לא חוקיים. מדובר באלפי משפחות. כשאומרים "מאחזים", לרוב הציבור הישראלי נדמה שמדובר בחבורת נערים פורעי חוק שממקמים קרוואן בודד על ראש גבעה וחיים בתנאי שדה מחתרתיים. זו טעות. כל המאחזים, כולם, זוכים לתשתיות מהמדינה, והתואר "בלתי חוקי" הוא לא יותר מאשר אמתלה הסברתית. במאה ה- 21, גם פעילי הימין האידאולוגיים ביותר לא יעלו על גבעה עם ילדים קטנים ויחיו בקרוואן ללא חשמל ומים זורמים. וכך עשרות אלפים מתנחלים ביישובים ובמאחזים מקבלים חשמל ומים וכבישים ותאורה סביבתית, מפנים משם את האשפה ומעניקים להם איכות חיים. אבל הם אינם אשמים, הם אינם כנופיות של פורעי חוק, כפי שחלק "מלוחמי השלום" הישראלים מנסים להציגם, כי המדינה אינה רואה בהם כאלה. ואם בעיני המדינה הם אזרחים נאמנים אשר לפעמים מנסים למתוח את גבולות האפשר, ולקבוע עובדות וליישר את המדינה לרצונם ולמעשיהם, אז מה לנו כי נלין עליהם?

הם, לשיטתם, צודקים. הם מושכים את ישראל בדרך ה"חלוציות" וה"הגשמה", על פי תפיסתם, והמדינה נענית ברצון ומשקיעה בהם.

וכך, ליד איתמר ויצהר והר ברכה, הסמוכים לשכם, קמו מאחזים רבים ופינות חמד ומרגוע, בעלי שמות אישיים כמו "גדעון", "יובב", "נריה", "בועז", "אריאל" ו"כרמית". או שמות המתארים את הנוף עוצר הנשימה הנשקף ממעל: "אלומות", "גבעות עולם", "מצפה שלושת הימים" (זקני המקום נשבעים שביום יפה אפשר לראות משם את הים התיכון, את הכנרת ואת ים המלח) ועוד. וכך התפתחו אזורי תיירות וחוות חקלאיות ומשקים לייצור חלב וגבינות וביצים, חיבור איתן לטבע ומרחבים אין קץ.

וכבישים, כל כך הרבה כבישים.

רבים בישראל עדיין מאמינים שחזון שתי מדינות עדיין אפשרי. על-פי תפיסתם, גושי ההתנחלויות הגדולים יישארו בכל מקרה בשליטה ישראלית ורק את שאר ההתנחלויות המבודדות והמאחזים תיאלץ ישראל לפנות, תוך חילופי שטחים. הרי על כך, מיסטר קרי, דיבר איתך לפני מספר שבועות ראש ממשלת קטאר, חאמד בן ג'אסם בן ג'אבר אל-ת'אני בוושינגטון, כשניסה להחיות את היוזמה הערבית (30 באפריל).

אבל כל מי שעיניו בראשו צריך לערוך סיור בישובי השומרון ולראות את ההשקעה העצומה של ישראל מחוץ לגושי ההתיישבות ועד כמה קשה לדמיין תהליך רברסיבילי.

הדברים האלה, כאמור, אינם נכתבים מתוך כעס על המתנחלים. הם רק עשו את מה שהמדינה אפשרה להם לעשות. המדינה נתנה להם להבין שזו החלוציות הישראלית החדשה, והם לקחו את זה הלאה. נכון, חלקם הגזימו. היו גם כאלה שמתחו את גבולות האפשר, אבל רובם באו כי המדינה תמכה בהם. אפילו כשהקימו יישובים "בלתי חוקיים", המדינה בקריצת עין, רמזה להם להמשיך. העבירה להם את המסר שהכלבים נובחים אבל שיירת הקרוואנים עוברת. והיא עברה ועברה וגם אם נתקעה קלות, מייד נסלל כביש חדש בכדי לפתוח לה דרך.

ועכשיו, מיסטר קרי, בפעם הבאה שתגיע לסבב שיחות באזור, אני מציע שתחסוך מזמנך ותימנע מפגישות מייגעות בלשכת ראש הממשלה בירושלים או במוקטעה ברמאללה. צא לשטח. תבקר, למשל, את אברי רן המתנחל השולט על מאחז גבעות עולם, תשמע את חזונו ותבין את שיטתו. אולי גם תכיר את ממשיכי דרכו הצומחים ופורחים כפטריות שלאחר הגשם.

אברי רן נחשב לאבי-אבות המאחזים הבלתי חוקיים. מאדם כמוהו תוכל ללמוד על המציאות בגדה הרבה יותר מכל דבר אחר.

ועוד עצה קטנה לסיום: כדאי לחשוב על קונספט אחר מזה של "שתי מדינות". על "משהו שונה לגמרי".

אני רק לא יודע מהו.