הכל חוץ משלום

יש משהו סמלי בכך שממשל אובמה פותח היום (29 באפריל) בדיונים עם משלחת הליגה הערבית על חידוש המו"מ לסיום הסכסוך במזרח התיכון - יום אחד בדיוק לפני יום ההולדת העשירי למפת הדרכים. האתגר המרכזי של הצדדים הוא מציאת קווי יסוד, שיעקפו את המכשולים היותר קשים שמציבים שני הצדדים: מהצד הפלסטיני - הדרישה שישראל תסכים למו"מ על בסיס קווי 67' (עם חילופי שטחים הדדיים) והכרה במדינה פלסטינית. מהצד הישראלי - התביעה של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי לצד מדינה פלסטינית.

הפתרון המתבקש הוא הזמנת הצדדים למשא ומתן על בסיס מפת הדרכים (החלטה 1515) ו/או הצהרת אנאפוליס (27 בנובמבר 2007). ככתבן וכלשונן. מאחר שהיוזמות הללו (כולל הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות) רשומות על שמו של נשיא "משלהם", יתקשו ראשי המפלגה הרפובליקאית להציגן כ"אנטי ישראליות", ולהציב בפניהן מכשולים בגבעת הקפיטול. יוזמת השלום הערבית, שנולדה אף היא בתקופת ממשל בוש, ממתינה לאובמה. לא בטוח, עם זאת, שהוא ממתין לה.

וזה מה שהזכיר לי את גרובר נורקוויסט.

שמו של השתדלן השמרן גרובר נורקוויסט הולך לפניו זה שנים כלוחם דגול נגד כל נשיא אמריקאי שמביע כוונה, ולו גם מרומזת, להעלות מיסים. נורקוויסט, שעומד בראש ארגוןAmericans for Tax Reform) ATR ), הצליח להחתים 236 צירים רפובליקאים בבית הנבחרים על התחייבות פומבית להיאבק נגד כל העלאת מיסים שהיא ולהצביע נגדה. המעטים שסירבו לחתום עלולים לשלם על כך במושבם בקונגרס הבא. באחרונה נודע שמו של האיש החזק מוושינגטון כמי שהוביל את הקו הנוקשה ביותר במשא ומתן בין סיעת הרוב הרפובליקאית בבית הנבחרים לבין ממשל אובמה על נוסחה דו-מפלגתית לגבי הרפורמה הכלכלית שיזם הנשיא במאמץ להציל את ארה"ב מהמצוק הפיננסי. לעומת זאת, בכל הנוגע למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, אובמה היה יכול למצוא בנורקוויסט ובחבריו שותפים נאמנים ליוזמת שלום. זה בדוק.

לפני חמש שנים הזדמן לי להכיר מקרוב את נורקוויסט ואת רעייתו סמח אל-ראייס. בני הזוג נורקוויסט אירחו בביתם מסיבת השקה לספר שכתבתי, יחד עם פרופ' עדית זרטל, על מדיניות ההתנחלות של ממשלות ישראל - "אדוני הארץ". גברת נורקוויסט סיפרה לי כי היא בת למשפחת פליטים פלסטינים-מוסלמים שהתגלגלה לכווית. היא גם סיפרה על פעילותה רבת השנים למען הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל ועל הילדה מבית לחם שהם החליטו לאמץ. אגב, גרובר עצמו תמך בהקמת מרכז התרבות האיסלאמי באזור מתחם  "גראונד זירו". 

בביקורי הבא בארה"ב הזמין אותי גרובר נורקוויסט להרצות בפני אורחי "מועדון ארוחת הבוקר של יום רביעי", שבו חברים כל ה"מי ומי" של החוגים השמרניים בוושינגטון. ההרצאה הייתה על מחיר הכיבוש וההתנחלויות. סיימתי אותה בציטוטים מ"מפת הדרכים" שהנשיא בוש הציג ב-30 באפריל 2003 בפני ישראלים ופלסטינים. אלה עיקרם: "המשא-ומתן בין הצדדים יביא עד סוף 2005... להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, דמוקרטית ובת-קיימא החיה לצד ישראל ושאר שכנותיה בשלום ובביטחון... עד אז יושם קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולכיבוש שהחל בשנת 1967, בהתבסס על קווי היסוד של ועידת מדריד, העיקרון של שטחים תמורת שלום והחלטות מועצת הביטחון של האו"ם. כן מתבססת מפת הדרכים על הסכמים קודמים שהושגו בידי הצדדים, ועל יוזמת עבדאללה הנסיך הסעודי – שאושרה בפסגת הליגה הערבית בביירות ("נסיגה ישראלית לגבולות 67'; פתרון צודק ומוסכם של בעיית הפליטים על בסיס החלטת האו"ם 194 ונורמליזציה ביחסים בין מדינות הליגה לישראל'').'' ציטטתי גם את הסעיף הקובע כי "ממשלת ישראל תפרק לאלתר מאחזים שהוקמו מאז מארס 2001,'' וגם "ממשלת ישראל תקפיא כל פעילות התנחלותית (לרבות גידול טבעי של התנחלויות)."

כעבור חצי שנה, ביוזמתו של בוש, הפכה מועצת הביטחון של האו"ם, פה אחד, את "המפה" להחלטה פורמאלית (החלטה 1515). ארבע שנים נוספות חלפו, ובנובמבר 2007 זימן בוש את ראש הממשלה אהוד אולמרט, את הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) ואת ראשי הקווארטט (נציגי האו''ם, האיחוד האירופי, רוסיה וארה''ב) לועידת אנאפוליס. בפתיחת הכינוס הודיע הנשיא חגיגית:

''אנו מסכימים כי המשא ומתן יימשך ברציפות ובנחישות, מתוך שאיפה לסיימו עד סוף שנת 2008...שני הצדדים התחייבו ליישם מיד את התחייבויותיהם למפת הדרכים לפתרון של שתי מדינות לשני עמים.''

הרבה מים זרמו מאז בנהר הפוטומק. אולמרט פינה את מקומו לבנימין נתניהו, ובוש העביר את השלטון לברק אובמה. נתניהו (שכשר אוצר בממשלת שרון הצביע בעד מפת הדרכים) התעלם מהתחייבויות קודמיו; אובמה העדיף אף הוא "להמציא את הגלגל מחדש", ובזבז ארבע שנים בדריכה במקום ובנאומים חסרי כיסוי על "תהליך השלום".

בימים האחרונים ניסיתי לברר עם בכירים ישראלים, אמריקאים ופלסטינים, מדוע מוותר אובמה על ארגז כלים חשוב כל כך שהוא קיבל בירושה מהדייר הקודם בבית הלבן. למה הנשיא לא מנסה לרתום אנשים מעברו השני של המתרס המפלגתי, דוגמת נורקוויסט, שהיה עוזר לו בשמחה, למאמץ משותף כדי לפתור את הסכסוך. אחרי הכל, האין זהו היעד שכל הנשיאים האמריקאים האחרונים הגדירו כ"אינטרס אמריקאי אסטרטגי"?

התשובה שקיבלתי הייתה קצרה אך מאכזבת: "מאותה סיבה שבוש התעלם ממתווה קלינטון לסיום הסכסוך;" קווי המתאר של הסדר הקבע נותרו כשהיו בעת שקלינטון הגיש את המתווה שלו בדצמבר 2000 לאהוד ברק וליאסר ערפאת: מדינה פלסטינית על פני 94%-96% מהשטחים; חילופי שטחים בהיקף של של 1%-3%; כוח בינלאומי לאורך הגבול עם ירדן; השכונות הערביות בירושלים והר הבית בריבונות פלסטינית והשכונות היהודיות והכותל המערבי בריבונות ישראלית; זכות השיבה לא תמומש באופן חופשי בישראל, אלא בפלסטין.

אז אם כל היוזמות כל כך דומות, מדוע בכל פעם צריך להתחיל את הכל מחדש?

מתברר, כי השינוי העיקרי - אם לא היחיד – בין היוזמות הוא שבתקופת ממשל בוש (2001- 2009) המדיניות הייתה ABC Anything but Clinton)), אולם מאז שאובמה החליף אותו, בראשית 2009, היא פינתה את מקומה ל-ABB (Anything but Bush).

והתוצאה האומללה של משחקי האגו והפוליטיקה האלה היא אותה תוצאה: ABP – Anything but Peace.