אוניברסיטת אל קודס: "ישראל מנסה לעשות לנו טרנספר"

באוניברסיטת אל קודס לא לגמרי מבינים מדוע ישראל לא מכירה בהם. הם רק יודעים שכבר שנים רבות הם מנסים, יחד עם המל"ג הישראלי (המועצה הלאומית להשכלה גבוהה במשרד החינוך) לפתור את התסבוכת – ולא מצליחים. התוצאה: 14,000 סטודנטים, כשליש מהם ערבים בעלי תעודות זהות כחולות (אזרחי ישראל), לומדים שלל מקצועות אקדמיים ביניהם רפואה, רוקחות, חינוך ועבודה סוציאלית, אך התואר אינו מוכר לעבודה בישראל. "המכללה האסלאמית בעזה מוכרת כמוסד זר", אומר עדל רוישד, האחראי על קשרי ממשל באוניברסיטה, ונציגו של הנשיא פרופ' סרי נוסייבה "ואנחנו לא. איך זה יתכן? בישראל חסרים רופאים דוברי ערבית, מורים דוברי ערבית, עובדים סוציאליים שדוברים את השפה, ולמרות שהבוגרים שלנו מצוינים, ונמצאים כאן, בירושלים או סמוך לה – הם לא יכולים להתפרנס בכבוד ולהתקדם בשוק הישראלי."

מה הבעיה בעצם?

"נו, זה גם מה שאנחנו שואלים."

חיים תחת כיבוש יוצרים לא מעט תופעות אנומליות. מצבה של אוניברסיטת אל קודס היא אחת מהן. האוניברסיטה הוקמה בתחילת שנות התשעים, כחיבור של ארבע מכללות קטנות שהוקמו בבית צפפא (ללימודי כלכלה מנהל עסקים ומשפטים), שייח ג'ארח (הוראה, מדעי החברה והרוח לבנות בלבד), קמפוס קטן בעיר העתיקה (ארכיאולוגיה ולימודי תואר שני) ואבו דיס, שם נמצא היום הקמפוס הגדול הכולל מקצועות, הנדסה, מדעי הטבע, מדעי המחשב ורפואה. הסכמי אוסלו חתכו את הקשר הישיר בין הקמפוסים. בעוד אלה בירושלים – שם לומדים היום 1000 תלמידים – הם בשטח ישראלי, הרי שאבו דיס, שם לומדים 13,000 סטודנטים היא כבר פלסטינית ונחשבת לשטח בי (שליטה משותפת של ישראל ופלסטין). בין שני הקמפוסים מפרידים שבעה ק"מ בלבד, אך הדרך לשם אורכת היום 45 דקות, כי צריך לעבור חומה ומחסום.

החלוקה הפיזית בין קמפוסים של אותה אוניברסיטה יצרה בעיה. הממשל הישראלי , בראשו המועצה להשכלה גבוהה של משרד החינוך (מל"ג), הודיע שכל זמן שירושלים מחוברת אקדמית לאבו דיס, היא אינה יכולה לפקח על אף חלק של האוניברסיטה או להכיר בה כאוניברסיטה זרה. יוצא מכך שאל קודס נופלת בין הכסאות – היא לא ישראלית מוכרת ומפוקחת, וגם לא אוניברסיטה זרה שבתאריה יכולה המל"ג להכיר. המשמעות פשוטה: התארים שהיא נותנת לסטודנטים שלה אינם מוכרים בישראל ואינם יכולים לסייע בקבלה לעבודה, בעיקר במקומות הדורשים השכלה אקדמית. הסובלים העיקריים הם בוגרי הרפואה. בכל שנה מסיימים את הלימודים כ- 80 בוגרים, שליש מהם ערבים-ישראלים, אך בשל אי הכרת המל"ג בהם אסר עליהם משרד הבריאות לגשת לבחינות ההסמכה ולקבל רישיון עבודה ישראלי.

"בישראל חסרים רופאים, אבל הבוגרים שלנו מחפשים עבודה בבתי חולים ברמאללה ובשכם, או נוסעים לחו"ל להמשיך ללמוד, כי הם לא יכולים לעסוק ברפואה באופן רשמי בישראל", אומר רוישד. "לו היו מגיעים מאוניברסיטה עלומה בלטביה, היו יכולים לגשת לבחינה, להצליח או להכשל. אבל משרד הבריאות אוסר עליהם אפילו את זה."

ומה עם בעלי מקצוע אחרים?

"אותו הסיפור. מורים שלנו לא יכולים להיות חלק ממשרד החינוך, עובדים סוציאלים מתקשים להתקדם במערכות ציבוריות, רופאי שיניים בבעיה וגם אחיות לא מצליחות להשתלב. זה בזבוז כח אדם נוראי שנובע מבירוקרטיה לא ברורה, וכמובן מפוליטיקה."

בשנים האחרונות החליטו באל קודס כי לא ניתן להמשיך ולהחזיק את הסטודנטים שלהם באוויר, ופנו באופן נמרץ למל"ג כדי להסדיר את הנושא. מהר מאוד הבינו כי עומדות בפניהם שלוש אפשרויות: להעביר את הקמפוס הפלסטיני לירושלים - ואז האוניברסיטה תיחשב ישראלית; להעביר את הקמפוס הישראלי לאבו דיס כדי שהאוניברסיטה תיחשב לאוניברסיטה זרה (ואחרי בדיקה לא תהיה בעיה להכיר בתארים שלה), או רעיון שלישי, מהפכני: לפצל בין שני הגופים כך שבירושלים תוקם מכללת אל קודס שתחשב ישראלית בפיקוח המל"ג, אם כי לא מתוקצבת על ידי הממשלה, ואבו דיס תיחשב לאוניברסיטה פלסטינית זרה. במפתיע, החליטה האוניברסיטה לאמץ דווקא את ההצעה השלישית.

איש בישראל לא חשב שנשיא האוניברסיטה,פרופסור סרי נוסייבה, בן למשפחת אצולה מוסלמית-ירושלמית, היושבת בירושלים מאז המאה השביעית ואחראית זה למעלה מ-150 שנה על מפתחות כנסיית הקבר, יגיד "כן" - למעשה שעלול להתפרש כהכרה בריבונותה של ישראל במזרח ירושלים.

"אף אחד לא באמת חשב שהם יעשו את זה", אומר עו"ד רענן הר זהב, המלווה את אוניברסיטת אל קודס בכל התהליך. "הגורמים הישראליים היו מאוד מופתעים, בלשון המעטה. הם היו בטוחים שכאשר יגידו להם 'תפרידו'; אל קודס יסרבו, וכך הבעיה תיפתר. אבל אל קודס הפתיעו ואמרו 'כן', פה החל עידן חדש."

"במל"ג היו מאוד מופתעים כשבחרנו באפשרות השלישית", מוסיף רוישד, "הם חשבו שנתקפל בשל החשש מתמיכה בנורמליזציה. ואכן ספגנו ביקורת על הנושא, אבל לא נתנו לה לעצור אותנו. בכל זאת, זה לא פשוט שאוניברסיטה פלסטינית מקימה מכללה ומבקשת הכרה ישראלית. במהלך 2010 מילאנו בדיוק את כל מה שהמל"ג ביקשו: הקמנו עמותה שהקימה את מכללת אל קודס בירושלים, ולא ביקשנו אף שקל ממדינת ישראל. במקביל, שכרנו עורך דין שיטפל בצד הפורמלי ועל פי הוראת המל"ג גם שכרנו יועצת אקדמית ישראלית. עכשיו נותר רק להעביר את תוכניות הלימוד לאישורים".

"התוכניות ללימודי עבודה סוציאלית וחינוך הועברו על פי כל הכללים" אומר עו"ד הר זהב "בינואר 2011 גם התקבלה הודעה שהבקשה מלאה והיא נבדקת. האוניברסיטה עשתה בדיוק את שהתבקשה, וחשוב להבין – מדובר בלא פחות מספרים עבי כרס שהמל"ג דורשת. האוניברסיטה כולה נרתמה כדי לעמוד בסטנדרטים. מאז מחכים. שנתיים וחצי עברו, אבל אף תוכנית לא אושרה".

במל"ג אומרים בתגובה שמדובר ב"תהליך סטנדרטי". "מכללת אל קודס הגישה בחודש ינואר 2011 בקשה לקבל היתר לפתוח מוסד להשכלה גבוהה חוץ-תקציבי, ולקיים בו תוכנית לימודים לתואר ראשון B.S.W)) בעבודה סוציאלית. הקמתה של מכללת אל קודס נועדה להביא להסדרתה של הפעילות האקדמית המתנהלת במזרח ירושלים, ומתקיימת כיום תחת חסותה של אוניברסיטת אל קודס, אוניברסיטה פלסטינית, המפוקחת על ידי המשרד להשכלה גבוהה ברשות הפלסטינית. המכללה עתידה לפעול במזרח ירושלים בשני קמפוסים: בית חנינא ובמכללת הינד אל-חוסייני, בראשה מיועד לעמוד פרופ' סרי נוסייבה. בהתאם לנהלי העבודה של המועצה להשכלה גבוהה, נבדקות תוכניות הלימודים ע"י ועדות אקדמיות (המורכבות ממומחים בכל תחום). בקשת המוסד (שהוגשה בשנת 2011), נמצאת בבדיקות מקיפות בהתאם לנהלי המל"ג וכפי שמתקיים לגבי כל מוסד אקדמי.''

רוישד חושב שמודבר בעניין אחר לגמרי . "לא רוצים שנהיה בירושלים", הוא אומר, "מנסים לעשות לנו טרנספר. הישראלים אומרים לעצמם ככה: נמשיך לא להכיר בהם עד שבסוף הם יישברו. אלף סטודנטים ו-100 חברי סגל יעברו לאבו דיס, חלק מהמשפחות שלהם יעברו איתם. עד שיסיימו את לימודיהם, הם כבר לא יחזרו לישראל, אלא יחפשו עבודה בפלסטין."

אולי נכון היה בכל זאת להעביר את הקמפוס הירושלמי לאבו דיס?

"למה שנעשה דבר כזה? אנחנו רוצים לתת שירות אקדמי לקהילה שלנו בירושלים. אין היום אף מוסד אקדמי פלסטיני בירושלים. למה שנסגור את האפשרות בפני בנות שרוצות ללמוד חינוך ליד הבית? למה שנכריח אלף סטודנטים לבזבז כסף על נסיעות וזמן ועמידה במחסומים, כשהם ישראלים? בשום אופן לא נסגור את הקמפוס הירושלמי. הלימודים האלה זו החובה האקדמית שלנו."

הסחבת המתמשכת גרמה, לפני כשנתיים, ל-15 סטודנטים לרפואה, שפקעה סבלנותם, לעשות מעשה. הם פנו, בעזרת עורך דין שלמה לקר הירושלמי, לבית המשפט העליון בתביעה כנגד משרד הבריאות, שלא מאפשר להם לגשת לבחינות ההסמכה. בית המשפט קבע שלמרות המכשול הביורוקרטי, צריך לאפשר לסטודנטים לגשת לבחינה, וחייב את משרד הבריאות לאשר להם זאת. רוישד: "הסטודנטים שלנו ניגשו לבחינה ועברו אותה בציונים גבוהים מאלה של רוב הסטודנטים הישראלים. אף אחד לא יכול להגיד שרמת הלימודים אצלנו נמוכה.'' הצלחת 15 הראשונים דרבנה סטודנטים נוספים להגיש עתירה נוספת במחצית 2012. היא נדחתה באותה פעם, אך בית המשפט קבע שאם המל"ג לא תסיים את בדיקתה עד סוף 2012, אזי משרד הבריאות לא יוכל להמשיך ולהיתלות בה בסירובו לאפשר לסטודנטים לגשת לבחינות, ויצטרך לגבש מדיניות גם בלעדיה. ''עברו כבר ארבעה חודשים מאז שמשרד הבריאות צריך היה ליידע אותנו בעניין מדיניותו", אומר הר זהב. "גם זה לא קרה. אולי הסטודנטים צריכים לגשת שוב לבית המשפט."

למה האוניברסיטה לא עושה את זה במקומם?

הר זהב: "כי היא רוצה להתקדם לפי הספר מול המל"ג, ולא דרך הליכים משפטיים."

עדל רוישד אדם מפוכח. "אף אחד לא מרוויח כאן", הוא אומר, "לא הסטודנטים שלנו ולא שוק העבודה בישראל. אבל לנו יש סבלנות. אנחנו כאן כדי להישאר. האם אני אופטימי? ממש לא."

העבודה בישראל. אבל לנו יש סבלנות. אנחנו כאן כדי להישאר. האם אני אופטימי? ממש לא."

על-פי אחת הטענות הנשמעות - אם כי לא בקול רם - הגוף שבולם את ההכרה באוניברסיטה, ובעיקר את קידום בוגרי הרפואה שלה, אינו אלא  מממשלת ישראל עצמה. מתברר שלטענה הזו יש רגליים.  במהלך 2012, אז נערכו דיונים במשרד המשפטים במטרה לענות על הבג"ץ השני שהגישו הסטודנטים לרפואה (זה שקבע כי משרד הבריאות יקבע מדיניות עצמאית אם תוכנית המל"ג לא תתקבל עד סוף 2012), השתתף לא אחר מאשר מזכיר הממשלה צביקה האוזר. "הוא ישב בכל הישיבות בנושא והסביר את עמדת הממשלה – על פיה אסור לאפשר לסטודנטים האלה לעבוד בישראל", אמר גורם מקורב, "זה היה סיכול ממשלתי ממוקד. מזכיר הממשלה הוא איש עסוק ולא אמור להשתתף בדיונים מקצועיים מעין אלה, אלא אם כן מדובר בעניין פוליטי טהור. האוזר לא רק  השתתף, הוא אף ניווט את ההחלטה."

במשרד המשפטים לא מכחישים כי האוזר היה שותף  לדיונים: "כפי שנמסר בעיקרי טיעון המדינה במסגרת ערעור שהוגש לביהמ"ש העליון, בהתייעצויות שנעשו במהלך הטיפול בעניין, בהן היו מעורבים גורמי ממשלה נוספים למשרד הבריאות, ואף דרג מדיני, נדונה ולובנה השאלה שעל הפרק, והוחלט כי מדינת ישראל אינה יכולה להסכים עם מצב שבו אוניברסיטה אשר פועלת, בין היתר, בתחום מדינת ישראל, ובאופן ספציפי בירושלים, תחשב כאוניברסיטה הפועלת בחו"ל. נציין כי הערעור אשר הוגש לביהמ"ש העליון בנושא נדחה באוגוסט .2012"

משרד המשפטים, עם זאת, אינו עונה על השאלה מדוע מטריח עצמו "גורם מדיני"  לדיון בשאלה האם 15 סטודנטים בעלי תעודות זהות כחולות יהיו רשאים, או לא לגשת, לבחינה בישראל.

אוניברסיטת אל קודס – תעודת זהות

הקמה – תחילת שנות ה-,90 כחיבור של ארבעה קמפוסים בירושלים ובאבו דיס

מספר סטודנטים – 14,000

ירושלים – 1,000 סטודנטים (רוח , חברה , חינוך, עבודה סוציאלית, משפטים , כלכלה, ארכיאולוגיה)

אבו דיס – 13,000 סטודנטים (מדעי הטבע , הנדסה, מחשבים, בית ספר גדול למקצועות הרפואה – אחיות , רוקחות, רפואה, רפואת שיניים)

הרכב סטודנטים – שליש ערבים ישראלים, השאר פלסטינים מהגדה. מספר קטן של תושבי חו"ל

נשיא - פרופ' סרי נוסייבה

מספר חברי סגל – 800

תנאי קבלה – ציוני בגרות (אין דרישה לפסיכומטרי) מבחני קבלה + ראיון באוניברסיטה

שפת לימודים – ערבית

שכר לימוד – 8,000 שקלים בשנה (באוניברסיטה ישראלית : 12,000 שקלים)