השורה המיתולוגית "במותם ציוו לנו את החיים", שחותמת את שירו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק "אם יש את נפשך לדעת", נהפכה לחולייה המקשרת שבין טקסי יום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות -ממש כמו מטח הזיקוקים הצבעוניים בסיומו של "האירוע המרכזי" בהר הרצל. בין יום הזיכרון אשתקד ליום הזיכרון הזה "ציוו לנו את החיים" עוד 92 חללי צה"ל ועשרה נפגעי פעולות איבה. משנת 1860, ציוו לנו את החיים 23,085 חללי צה"ל ו -2,493 נפגעי פעולות איבה. איש אינו יודע מה באמת ציוו לנו אותם אלפי קרבנות שגודשים את בתי הקברות הצבאיים. האם הם ציוו לנו לחיות לנצח על חרבנו? כלום ציוו לנו לשלוח גם את אחיהם השכולים לסכן את חייהם במלחמה אין סופית נגד עם הנאבק על חירותו ועל אדמתו? אולי הצוואה שלהם מורה לנו שנעשה כל אשר לאל ידנו כדי להבטיח שילדיהם יזכו לחיות במדינה שוחרת שלום, ולא שוחרת שטחים? במדינה דמוקרטית, ולא במדינה מקפחת? במדינה יהודית ולא במדינה לאומנית? אולי הם ציוו לנו פיוס עם השכנים הערבים, הכרה בכאבם של הפלסטינים וחתירה משותפת לשגשוג באדמה ספוגת הדם שלנו?
מקצת השאלות הללו קיבלו מענה בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי שקיימו ארגוני שלום ישראלים–פלסטינים בגני התערוכה בתל אביב, במקביל לטקסים הרשמיים. יותר מאלפיים אנשים מילאו מפה לפה את האולם רחב הידיים. מאות נותרו באכסדרה, צופים בהורים ובאחים השכולים שדברו אל הקהל הגדול מעל גבי מסכי ענק. בין השורות היו מפוזרים פעילים פלסטינים של פורום המשפחות השכולות וארגון לוחמים לשלום. אחרי תחנונים ולחצים של יו"ר מרצ זהבה גלאון הסכימו שלטונות ישראל להתיר ל-44 פלסטינים לחצות את המחסומים בדרך לתל אביב.
