חובת ההוכחה על לפיד ובנט

בפה גרילו, מנהיג מפלגת חמשת הכוכבים האיטלקית, הוא רעם בשמיה המקדירים של אירופה. יש ביסוס לטענה שלו ושל מפלגתו, שהתופעה שהם מבטאים רחבה יותר מהצבעת מחאה רנדומלית באיטליה. בשורה של מדינות אירופיות יש התרחבות של מסגרות הפעולה הרעיוניות של הפוליטיקה; בתחילה, הייתה זו התרחבות למפלגות ירוקות, אחר כך מפלגות אנטי-אירופיות (דוגמת ה-UKIP הבריטית), מפלגות פיראטיות ועכשיו מפלגת מחאה כוללת דוגמת "חמשת הכוכבים", שמדברת, באי סדר מסוים, על אקולוגיה, שחיתות שלטונית, כשלי האיחוד האירופי, דמוקרטיה ישירה ועוד. גרילו הוא במובן מסוים גם בדלן, עניין שלכאורה מנוגד לאג'נדה אוניברסלית; איכשהו, זה מתחבר משום שגרילו הוא, בפשטות, המחאה בהתגלמותה. ויריביו יאמרו: מחאה לשם מחאה. במובן עמוק, זו תוצאה של משבר שלטוני איטלקי שנמשך עשורים רבים; אבל יותר מעניין שלטוני, מדובר בתוצאה ישירה של אחוזי האבטלה הגואים בדרום אירופה, מפורטוגל דרך ספרד, איטליה ויוון. איטליה חווה תקופה חסרת תקדים של חוסר צמיחה. גרילו איננו הפתעה, בנסיבות הללו.

בישראל, המחאה החברתית העזה של 2011 –ההפגנות הרחבות והגדולות ביותר בהיסטוריה הישראלית – הייתה תולדה של נסיבות מורכבות, אך הושפעה בהחלט (לאו דווקא בסדר הזה) מהאביב הערבי, המשבר הכלכלי העולמי ובעיקר יוקר המחייה וזינוק מחירי הדיור. המחאה דרשה "ניו דיל" לחברה הישראלית, עסקה בהרחבה בצמצום השירותים החברתיים על ידי המדינה, בהשתלטות הטייקונים על הכלכלה ובמצוקת הדיור של משפחות צעירות. הדרישות היו מפוזרות, מגוונות ובלתי סדורות, אך הרעיון שהציגו המוחים היה דווקא סדור: הם דיברו על סולידריות, ועל השבתם של הערכים הוותיקים של החברה הישראלית, שנבנתה כחברת רווחה מוחלטת (כולל דיור ציבורי, חינוך ובריאות חינם) אך חוותה כרסום ברעיונותיה היסודיים.

פחות משנתיים אחרי הפגנות של מאות אלפי בני אדם, הלך הציבור אל הקלפיות. בניגוד להערכות הציניות, כאילו גל המחאה היה איזושהי הבלחה קצרה של מודעות חברתית, רגע לפני השקיעה לאדישות הישנה, התברר כי הדרישה לשינוי חדרה לפוליטיקה. לא רק שהיא חדרה אליה; היא שינתה אותה. כמעט מחצית מחברי הכנסת שנבחרו בבחירות האחרונות הם חדשים לגמרי - שיעור שאין לו רע בהיסטוריה הקרובה של מדינת ישראל. רבים מהם אינם פוליטיקאים מקצועיים, אלא אנשי אקדמיה, אנשי רוח, יזמים ומנהלים ועיתונאים. יתרה מזו; המפלגה שחרטה על דגלה את שחיקת מעמד הביניים, יש עתיד של יאיר לפיד, הזדהרה בבחירות בהצלחה יוצאת דופן. מפלגת הימין הבית היהודי ניסתה, והצליחה, להציג למצביעים זהות שאיננה קשורה רק לשימור ההתנחלויות, אלא גם לעמדות קלאסיות של ימין כלכלי ליברלי תוך שימוש בקומוניקטיביות של "פוליטיקה חדשה". שתי הדמויות שעומדות בראש המפלגות הללו – יאיר לפיד ונפתלי בנט – הם צעירים, שיחד הקימו גוש (למרות הבדלי הגישות התהומיים ביניהם) שכפה על הליכוד המוכה את התנאים שבהם תוקם הממשלה החדשה.

אבל אם בוחנים את המצע של שתי המפלגות, ואת תפיסת עולמם של שני מנהיגיהן, מגלים שהם רחוקים מאוד מהמחאה המקורית. יאיר לפיד מייצג את מעמד הביניים, אך לאחר שנים רבות בהן כתב טור מצליח בעיתון פופולארי והגיש תוכניות טלוויזיה בשיא הפריים-טיים, הוא מבוסס מאוד כלכלית – ולכן רחוק בעצמו ממעמד זה. שיעורי ההצבעה אליו היו גבוהים ביישובים העשירים ביותר בישראל, ישובי המיליונרים. תפיסתו הכלכלית של לפיד תומכת בפתרונות ממשלתיים, כמו למשל למצוקת הדיור, אך בצורה זהירה ושמרנית מאוד.

מבחינה פוליטית, ראשי המחאה היו מזוהים עם הצד השמאלי של המפה, אך לפיד מקפיד להגדיר את עצמו מרכז. נפתלי בנט, מנהיג הבית היהודי, אולי מתקשר היטב בפייסבוק הפונה לכל שכבות האוכלוסייה, אך מציג תפיסה ימנית נוקשה ושמרנית מאוד, כזו שתומכת בסיפוח חלק מהשטחים, בדיוק כמו מנהיגי מפלגות ימין קטנות לפני שלושים שנה. גרילו, כמו בנט, משתמש באינטרנט; הוא מדבר על שחרור מעולם של אוליגרכים כלכליים, וכמוהו הוא החבר הנחמד (ה"אח", בלשונו של בנט), המצחיק והסימפטי שעומד מול המערכת הקפואה. אך כלכלית, בנט הינו שמרן נאו-ליברל, שעבורו עיקר הבעיה תמיד נעוצה בסקטורים ובוועדי עובדים (אבל לא בסקטור שלו , כמובן).

 כמובן שכל המפלגות האלה בישראל, שההצבעה אליהן היא הצבעת מחאה, מפתיעות בתוצאותיהן; אי אפשר היה לשער כיצד יגמרו. אנשים מחליטים ברגע האחרון, בקלפי, כשהם מחליטים לצאת נגד השיטה. המפלגות האלה רחוקות מאוד מהאווירה האנרכיסטית של בפה גרילו, גם היא תולדה של שיח המחאה הגלובאלי; יש ישראלים רבים שיסברו שזה דבר טוב. גרילו טרם הוכיח שיש לו השפעה כלשהי על קבלת החלטות, לבד כמובן מההצעה הקבועה שהציע באסיפות שלו – FUCK OFF. גם בישראל הייתה מפלגה כזו – ארץ חדשה של אלדד יניב, שהציע לציבור לשים ז' (אות בעברית, אך גם איבר מין) בקלפי. היא נכשלה, אולי משום שהישראלים שמרנים יותר אפילו במחאתם, ואילו גרילו הצליח. האם הכוח שקיבל הוא תחילת שינוי? חובת ההוכחה עליו.

חובת ההוכחה גם על יאיר לפיד, בנט ודומיהם. ברור שמובילי המחאה של 2011 לא הצביעו עבורם; זה לא משנה. מה שחשוב הוא שהציבור של המשפחות הצעירות ממעמד הביניים תולה בלפיד את תקוותיו הגדולות. זה הציבור שהפך מחאה של אלפי סטודנטים למחאה שהקיפה מאות אלפים, בחברה שחיים בה רק כ-8 מיליון בני אדם. לפיד רכב על גל המחאה כל הדרך להצלחה בקלפי, כולל הסיסמאות, אך רשימתו דלה בדמויות שהיו פעילות בתוכה, והאג'נדה שלו עודנה מעומעמת. יתרונו הגדול הוא טריותו, רעננותו;  זה נתן לו את הכוח הגדול ביותר של מפלגת מחאה – ההצבעה עבורו, בפני עצמה, הייתה מחאה. האוונגרד של המחאה ב-2011 הביא להישגים מוחשיים, כמו שינוי פניה של הכנסת, או חוק חינוך חובה חינם מגיל 3. אך ההשפעה החשובה ביותר הייתה דחיפה אדירה למפלגה חדשה, השנייה בגודלה בישראל היום; עכשיו המפלגה הזו צריכה להוכיח שהיא הייתה ראויה למחאה הורתה.