זמן קצר לפני הבחירות לכנסת ב-2006, שיגרה עדה יעלון, באמצעות המייל, מכתב אישי לעשרות מחבריה. זה היה מכתב ארוך, בן כ-3,000 מילה, נוקב, פילוסופי ואידיאולוגי. היא ביקשה לשכנע את חבריה, רובם ככולם חברי קיבוצים ואנשי תנועת העבודה ההיסטורית בישראל, "לחצות את המחסום הפסיכולוגי" ולא להצביע עבור קדימה או מפלגת העבודה בבחירות הקרובות. היא ביקשה לשכנע אותם לעשות את הלא ייאמן, ולהצביע ליכוד. היא הסבירה להם, באריכות ובאדיקות, מה קרה לשמאל הישראלי בעשורים האחרונים, שהלך שבי אחרי רעיונות אוטופיים ולא מציאותיים של שלום נצחי עם הערבים והקריב את הערכים האמיתיים, ההומניזם, זכויות האדם והמיעוטים, וכו'.
עדה יעלון היא רעייתו של משה (בוגי) יעלון, לשעבר רמטכ"ל צה"ל, המשנה לראש הממשלה והשר לעניינים אסטרטגיים, ואם לא יחול שינוי דרמטי של הרגע האחרון, שר הביטחון הבא של מדינת ישראל. מה שקרה לעדה, קרה (עוד קודם) לבעלה, משה. מה שקרה לבני הזוג יעלון, קרה לחלקים נרחבים ממחנה השלום הישראלי ההסטורי. המחנה הזה התפרק לאחר שהחלום התרסק, וחלקיו נפוצו לכל עבר. מחנה שהקיף פעם כמחצית מהאלקטורט הישראלי, מחזיק היום משהו כמו 20-15 מנדטים בכנסת (מרץ והתנועה של ליבני, פלוס חלקים קטנים ממצביעי לפיד והעבודה). זה לא שהישראלים הפסיקו לרצות שלום. הם רוצים. הם הפסיקו להאמין שזה אפשרי. הם חדלו לחשוב שיש בצד השני אנשים שיסכימו מתישהו לקבל את קיומה של מדינה יהודית באזורנו. משבר האמון הזה נגרם בעקבות אוסלו, האינתיפאדה השנייה, השתלטות חמאס והסרבנות הפלסטינית מול הצעותיהם של ברק, קלינטון, לבני ואולמרט. זהו לא רק משבר אידיאולוגי או פוליטי. מדובר במשבר נפשי.
