יעלון: מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל

זמן קצר לפני הבחירות לכנסת ב-2006, שיגרה עדה יעלון, באמצעות המייל, מכתב אישי לעשרות מחבריה. זה היה מכתב ארוך, בן כ-3,000 מילה, נוקב, פילוסופי ואידיאולוגי. היא ביקשה לשכנע את חבריה, רובם ככולם חברי קיבוצים ואנשי תנועת העבודה ההיסטורית בישראל, "לחצות את המחסום הפסיכולוגי" ולא להצביע עבור קדימה או מפלגת העבודה בבחירות הקרובות. היא ביקשה לשכנע אותם לעשות את הלא ייאמן, ולהצביע ליכוד. היא הסבירה להם, באריכות ובאדיקות, מה קרה לשמאל הישראלי בעשורים האחרונים, שהלך שבי אחרי רעיונות אוטופיים ולא מציאותיים של שלום נצחי עם הערבים והקריב את הערכים האמיתיים, ההומניזם, זכויות האדם והמיעוטים, וכו'.

עדה יעלון היא רעייתו של משה (בוגי) יעלון, לשעבר רמטכ"ל צה"ל, המשנה לראש הממשלה והשר לעניינים אסטרטגיים, ואם לא יחול שינוי דרמטי של הרגע האחרון, שר הביטחון הבא של מדינת ישראל. מה שקרה לעדה, קרה (עוד קודם) לבעלה, משה. מה שקרה לבני הזוג יעלון, קרה לחלקים נרחבים ממחנה השלום הישראלי ההסטורי. המחנה הזה התפרק לאחר שהחלום התרסק, וחלקיו נפוצו לכל עבר. מחנה שהקיף פעם כמחצית מהאלקטורט הישראלי, מחזיק היום משהו כמו 20-15 מנדטים בכנסת (מרץ והתנועה של ליבני, פלוס חלקים קטנים ממצביעי לפיד והעבודה). זה לא שהישראלים הפסיקו לרצות שלום. הם רוצים. הם הפסיקו להאמין שזה אפשרי. הם חדלו לחשוב שיש בצד השני אנשים שיסכימו מתישהו לקבל את קיומה של מדינה יהודית באזורנו. משבר האמון הזה נגרם בעקבות אוסלו, האינתיפאדה השנייה, השתלטות חמאס והסרבנות הפלסטינית מול הצעותיהם של ברק, קלינטון, לבני ואולמרט. זהו לא רק משבר אידיאולוגי או פוליטי. מדובר במשבר נפשי.

אם ירצו ברק אובמה וג'ון קרי לנתח, להבין ואולי לנסות לשקם את החתירה הישראלית לשלום, כדאי להם להתייחס למקרה הבוחן של משפחת יעלון. משה (בוגי) יעלון נולד לפני 63 שנים בקריית-חיים האדומה, מעוז ותיק של מפא"י ההסטורית. הוא היה חניך ב"נוער העובד", תנועת נוער שגידלה את הדורות הבאים של העבודה, הוא היה חבר גרעין בקיבוץ (יעלון, ולשם הזה הוא המיר את שם משפחתו), והוא חבר בקיבוץ אחר (גרופית) עד היום. לכאורה, יעלון הוא המפא"יניק המושלם. הוא אמור היה להיות עכשיו זה שיושב על הכיסא של שלי יחימוביץ. זה היה נכון במשך רוב חייו. יעלון היה לוחם מצטיין, מפקד סיירת מטכ"ל, אמיץ ונועז, שפיקד על הפעולה בה חוסל בתוניס מספר 2 של ערפאת, אבו-ג'יהאד. על פי פרסומים זרים, יעלון היה זה שירה בו מטווח אפס, באופן אישי. ככה ישראל אוהבת את בניה: יד אחת אוחזת בחרב, השנייה בעלה של זית. כשהיה ראש אמ"ן, הסתבך האלוף יעלון בהצהרה בעייתית כשאמר ערב הבחירות ב-1996 ש"איראן מנסה להשפיע על הבחירות בישראל ועומדת מאחורי גל הפיגועים". האמירה הזו נתפסה כאמירה פוליטית מובהקת, שבאה לסייע לראש הממשלה שמעון פרס לנצח בבחירות למרות נהרות הדם שזרמו ברחובות באותם ימי תופת מתוצרת חמאס-איראן. פרס הפסיד. נתניהו הפך לראש הממשלה. יעלון חצה את הקווים ועבר לצד השני.

מה שהשפיע על יעלון יותר מכל היה המודיעין. כראש אמ"ן הוא ראה פעם ראשונה, מקרוב וללא מסננים אינטרסנטיים, את מה שהצד השני חושב באמת. הוא התפכח. אחר-כך ניהל מאבק מר בהתנתקות של שרון, אותה הוא מחרף ומגדף עד היום. ואחר-כך הלך לפוליטיקה כסייד-קיק של נתניהו. עד לא מזמן, נחשב יעלון ל"בן חורג" של ביבי, לכזה שאין בו אמון אמיתי, שאי אפשר לגנוב אתו סוסים ושעלול להיות סיכון פוליטי בעתיד. אולי מחוסר ברירה, נגמל נתניהו מהפראנויות שלו בכל הקשור ליעלון, וההנחה היא שהמינוי לשר הביטחון הבא בכיסו.

יעלון אינו אדם קיצוני ביסודו. הוא איש רציני, שקול, יסודי עד אימה, יבשושי, ישר ועקשן. הטראומה הגדולה הפעורה בבשרו קשורה להדחתו מתפקיד הרמטכ"ל, או ליתר דיוק החלטת הממשלה (שרון ומופז) לא להאריך את כהונתו ולא להעניק לו שנה רביעית בתפקיד, כמקובל. זה קרה ערב ההתנתקות ואולי זו הסיבה שיעלון הפך לאחד המתנגדים הקולניים ביותר שלה ולמי שמתעב צעדים חד-צדדיים בלתי הפיכים מהסוג הזה. כן, יש לו גם נימוקים מקצועיים וראויים, אבל החיבור שלהם לשריטה האישית שעברה עליו, הופך את העניין כולו לאג'נדה מובהקת.

מצד שני, יש לו ראש פתוח. הוא לא תחמן ולא תככן, מהבחינה הזו הוא הנגטיב המושלם של קודמו אהוד ברק. אצל יעלון, מה שאתה רואה זה מה שיש. הוא חושב מה שהוא אומר, ולהיפך. הוא לא מנסה להערים, לא מנסה למכור סחורה משומשת ולא מבטיח מה שלא יוכל לקיים. הוא מסוגל לשכנע כל אחד, אם יתנו לו מספיק זמן, מדוע אין טעם לעשות סולחה עם הטורקים. אבל יש גם סיכוי לשכנע אותו. עם יעלון צריך ללכת בזהירות, לייצר אמון ולבנות מערכת יחסים. זה לא יהיה קל. יעלון היה בצד השני, הוא גדל, התחנך וינק את תורת העבודה וערכי מחנה השלום מילדותו, ולכן, כמומר, הוא יהיה קשה יותר לשכנוע. אבל הוא לא קיצוני במהותו. אם זה היה אפשרי, הוא היה מוכן לתת הרבה כדי להשיג כאן שלום. הבעיה היחידה, שכבר דיברנו עליה, היא שהוא לא מאמין שיש עכשיו מול מי לעשות את זה.

ויש עוד משהו: יעלון נחשב לאחד הכוחות המתונים בקבינט ובשמינייה בכל הקשור לנושא האיראני. הוא אחד השרים שהתנגדו (יחד עם בגין, מרידור וישי) לאורך כל הדרך להרפתקה צבאית ישראלית. יעלון חושב שהתקפה ישראלית אפשרית והכרחית, אבל רק כשהסכין מונחת על העורק הראשי ומתחילה ללחוץ. בקדנציה הקודמת, הוא לא חשב שהגענו לשם. בינתיים הצנטריפוגות מתרבות ומסתובבות ויהיה מעניין לשמוע את דעתו בסבב הקרוב. האביב כבר כאן ואם האמריקאים רוצים למנוע מעצמם מיגרנות ואלרגיות חדשות, כדאי להם להשקיע ביעלון ולשכנע אותו שהם לא מתכוונים להשאיר את ישראל זנוחה בצד הדרך בעוד כמה חודשים, כשיתברר שהאיראנים מסתערים לפצצה ואמריקה עייפה מכדי לפעול.