זמן קצר לפני הבחירות לכנסת ב-2006, שיגרה עדה יעלון, באמצעות המייל, מכתב אישי לעשרות מחבריה. זה היה מכתב ארוך, בן כ-3,000 מילה, נוקב, פילוסופי ואידיאולוגי. היא ביקשה לשכנע את חבריה, רובם ככולם חברי קיבוצים ואנשי תנועת העבודה ההיסטורית בישראל, "לחצות את המחסום הפסיכולוגי" ולא להצביע עבור קדימה או מפלגת העבודה בבחירות הקרובות. היא ביקשה לשכנע אותם לעשות את הלא ייאמן, ולהצביע ליכוד. היא הסבירה להם, באריכות ובאדיקות, מה קרה לשמאל הישראלי בעשורים האחרונים, שהלך שבי אחרי רעיונות אוטופיים ולא מציאותיים של שלום נצחי עם הערבים והקריב את הערכים האמיתיים, ההומניזם, זכויות האדם והמיעוטים, וכו'.

עדה יעלון היא רעייתו של משה (בוגי) יעלון, לשעבר רמטכ"ל צה"ל, המשנה לראש הממשלה והשר לעניינים אסטרטגיים, ואם לא יחול שינוי דרמטי של הרגע האחרון, שר הביטחון הבא של מדינת ישראל. מה שקרה לעדה, קרה (עוד קודם) לבעלה, משה. מה שקרה לבני הזוג יעלון, קרה לחלקים נרחבים ממחנה השלום הישראלי ההסטורי. המחנה הזה התפרק לאחר שהחלום התרסק, וחלקיו נפוצו לכל עבר. מחנה שהקיף פעם כמחצית מהאלקטורט הישראלי, מחזיק היום משהו כמו 20-15 מנדטים בכנסת (מרץ והתנועה של ליבני, פלוס חלקים קטנים ממצביעי לפיד והעבודה). זה לא שהישראלים הפסיקו לרצות שלום. הם רוצים. הם הפסיקו להאמין שזה אפשרי. הם חדלו לחשוב שיש בצד השני אנשים שיסכימו מתישהו לקבל את קיומה של מדינה יהודית באזורנו. משבר האמון הזה נגרם בעקבות אוסלו, האינתיפאדה השנייה, השתלטות חמאס והסרבנות הפלסטינית מול הצעותיהם של ברק, קלינטון, לבני ואולמרט. זהו לא רק משבר אידיאולוגי או פוליטי. מדובר במשבר נפשי.

אם ירצו ברק אובמה וג'ון קרי לנתח, להבין ואולי לנסות לשקם את החתירה הישראלית לשלום, כדאי להם להתייחס למקרה הבוחן של משפחת יעלון. משה (בוגי) יעלון נולד לפני 63 שנים בקריית-חיים האדומה, מעוז ותיק של מפא"י ההסטורית. הוא היה חניך ב"נוער העובד", תנועת נוער שגידלה את הדורות הבאים של העבודה, הוא היה חבר גרעין בקיבוץ (יעלון, ולשם הזה הוא המיר את שם משפחתו), והוא חבר בקיבוץ אחר (גרופית) עד היום. לכאורה, יעלון הוא המפא"יניק המושלם. הוא אמור היה להיות עכשיו זה שיושב על הכיסא של שלי יחימוביץ. זה היה נכון במשך רוב חייו. יעלון היה לוחם מצטיין, מפקד סיירת מטכ"ל, אמיץ ונועז, שפיקד על הפעולה בה חוסל בתוניס מספר 2 של ערפאת, אבו-ג'יהאד. על פי פרסומים זרים, יעלון היה זה שירה בו מטווח אפס, באופן אישי. ככה ישראל אוהבת את בניה: יד אחת אוחזת בחרב, השנייה בעלה של זית. כשהיה ראש אמ"ן, הסתבך האלוף יעלון בהצהרה בעייתית כשאמר ערב הבחירות ב-1996 ש"איראן מנסה להשפיע על הבחירות בישראל ועומדת מאחורי גל הפיגועים". האמירה הזו נתפסה כאמירה פוליטית מובהקת, שבאה לסייע לראש הממשלה שמעון פרס לנצח בבחירות למרות נהרות הדם שזרמו ברחובות באותם ימי תופת מתוצרת חמאס-איראן. פרס הפסיד. נתניהו הפך לראש הממשלה. יעלון חצה את הקווים ועבר לצד השני.

מה שהשפיע על יעלון יותר מכל היה המודיעין. כראש אמ"ן הוא ראה פעם ראשונה, מקרוב וללא מסננים אינטרסנטיים, את מה שהצד השני חושב באמת. הוא התפכח. אחר-כך ניהל מאבק מר בהתנתקות של שרון, אותה הוא מחרף ומגדף עד היום. ואחר-כך הלך לפוליטיקה כסייד-קיק של נתניהו. עד לא מזמן, נחשב יעלון ל"בן חורג" של ביבי, לכזה שאין בו אמון אמיתי, שאי אפשר לגנוב אתו סוסים ושעלול להיות סיכון פוליטי בעתיד. אולי מחוסר ברירה, נגמל נתניהו מהפראנויות שלו בכל הקשור ליעלון, וההנחה היא שהמינוי לשר הביטחון הבא בכיסו.