ארץ זבת חלב ודבש – אבל רק למקורבים

"וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ, לָךְ־אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ." (ספר דברים, פרק ו, פסוק ג)

בספר הקדוש ביותר לעם היהודי, התנ"ך, מופיע הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" יותר מ-20 פעמים. ומשמעותו, על פי מרבית הפרשנים, הינה, כי ארץ ישראל משופעת כל טוב, מפירות ועד בקר וצאן ועד בכלל. אלא שאם נקפוץ לימינו אנו ולמדינת ישראל של שנות האלפיים, נראה כי אפשר לקבוע בוודאות שאת כל הטוב שיש בארץ מקפידות ממשלות ישראל לדורותיהן להעניק למעטים, מקורבים לצלחת, והכל במחיר נמוך מאד, אם בכלל.

במאמר זה נעסוק בהפקרות הרבה בה נוהגת ישראל באוצרות הטבע שלה - אלה שאמורים להתחלק בין כל אזרחיה, ואינה מאפשרת לכולם ליהנות מהפירות שלהם. בכל תחום שנבחן ובכל אזור גאוגרפי בו נעסוק נראה את אוזלת היד וקוצר הראות בה נהגו מי שאפשרו לחברות ישראליות ובינלאומיות להשתלט על אוצרות טבע אלה.

הדברים הללו נוגעים למחצבי הטבע הייחודיים המצויים בים המלח, אתר ייחודי מסוגו בעולם, ממשיכים לחברות המים המינרלים, השואבות מהמעיינות המצויים באזורים שונים בארץ (מעין גדי שבדרום ועד רמת הגולן שבצפון), ממשיכים אל אתר החרמון, ההר הגבוה בישראל, שניתן בחינם לקבוצת מתיישבים שעברה להתגורר בסמוך אליו לפני כ-45 שנה ומגיעים עד החברות הכורות את החול המצוי לאורך חופי הים ובתוכו. היוצא מן הכלל, שאינו מצביע על כל היתר, הם מרבצי הגז הטבעי שנמצאו במעמקי הים התיכון. גם בתחום זה נהגה הממשלה בתחילת הדרך באותה אוזלת יד ובאותו עיוורון המאפיין את פעילותה, אולם הצליחה, ברגע האחרון, לתקן את המעוות ולגבות עבור אזרחי ישראל את חלקם בתגליות חשובות אלה, חלק המוערך במיליארדי דולרים שיכנסו לקופה הציבורית בשנים הקרובות.

הדוגמה המקוממת ביותר וגם הרווחית ביותר – תלוי מאיזה צד מסתכלים - לאוזלת היד הממשלתית היא זו של מפעלי ים המלח. לאורך שנים ארוכות שילמו המפעלים תמלוגים נמוכים במיוחד, בשיעור של 5%, עבור האשלג שכרו בים המלח. זאת, בתוספת שיעור מס נמוך במיוחד וזינוק חד בכמות האשלג הנדרש בשוק העולמי ובמחירו, הפכו את המפעלים לפרת המזומנים של הבעלים - משפחת עופר, שנהנתה מדיבידנדים של מאות מיליוני דולרים. בעקבות הסערה הציבורית שקמה בישראל ותוך ניצול העובדה שההסכם שהיה למפעלים עם הממשלה הסתיים הצליחה המדינה להגדיל את התמלוגים מכריית המחצבים בים במלח ולהעלות את שיעורי המס, אולם גם היום אלה נמוכים למדי מעוררים ביקורת נרחבת (נקדיש מאמר לעיסוק בהרחבה במפעלי ים המלח).

אלא שבשעה שעל מפעלי ים המלח מוטלים תשלומים מיוחדים, חברות המים המינרלים הפועלות בישראל משלמות הרבה פחות מכל אחד מאזרחי ישראל עבור המים שהן שואבות. משלמות פחות ומרוויחות יותר. חברות המים השונות משלמות כ-0.6 אגורות לכל ליטר שהן שואבות מבטן האדמה, אלא שאת אותו ליטר שהן שואבות מוכרות החברות  במחיר שבין 1,5-10  שקלים, ולפעמים גם בסכום גבוה יותר. בחישוב פשוט: היחס בין המחיר שמשלמות החברות  עבור המים לבין המחיר שהן גובות מהצרכן הוא  פי 300. והרווח בהתאם. עיון בדוחותיה של חברת מי עדן, אחת מחברות המים הגדולות בישראל (נתח השוק של החברה מוערך בכשליש מהמים המינרליים בבקבוקים וכ-70% מהמים המינרלים בכדים) מגלה כי הכנסותיה בשנת 2012 ממכירת מים בבקבוקים וכדים עמדו על 26 מיליון אירו ו-36.5 מיליון אירו בהתאמה. ואם שאלתם את עצמכם מהו גובה התמלוגים מהם נהנים אזרחי ישראל, שהמים הנשאבים שייכים, כידוע, גם להם - התשובה במקרה זה פשוטה מאד, ושערורייתית מאד – 0 (החברות אינן משלמות תמלוגים). אגב, מי שמחפש בדוחות הכספיים של החברה אזכור לחלקם של אזרחי ישראל במים ששואבת החברה יגלה את המשפט הבא: "דמי המים שמשלמת מי עדן לחברת מקורות (חברת המים הלאומית של ישראל - ע"ג) אינם מהווים סכום מהותי לפעילות בישראל"

. והנה לכם כל האבסורד במשפט אחד.

גם במקרה של חול לבנייה, משאב ההולך ומדלדל לאור הבנייה המרובה לאורך חופי ישראל ובאזורים הסמוכים להם, מוותרת המדינה בקלות רבה על ההכנסות השייכות לציבור כולו. התמלוגים על כריית חול במסגרת הזיכיונות שמחלקת המדינה מסתכמים בשני אחוזים בלבד. ואם לעניין זה עוד יש הצדקה כלשהי במסגרת המאבק על הוזלת מחירי הדיור בישראל, הרי שכריית חול מתוך הים לטובת הפרויקטים המתוכננים של בניית נמלים חדשים באשדוד וחיפה פטורה מתמלוגים כלשהם. ומכיוון שנמלים אלו מיועדים להפעלה בידי זכיין פרטי הרי שמדובר במתנה מטעם הציבור בשווי של עשרות מיליוני שקלים (על פי תחשיב שערך המשרד להגנת הסביבה, יש צורך ב-13 מיליון מ"ק חול להקמת כל אחד מהנמלים בשווי של כ-300 מיליון שקל).

מבחינתם של אזרחי ישראל השיא בתחום של ויתור-על-מה-ששייך-להם נמצא בנקודה הצפונית ביותר בארץ, זו של הר החרמון, שהוא גם אתר הסקי היחיד הקיים בארץ. ההר, שנכבש במלחמת 1967 מידי הסורים, נמסר תמורת דמי חכירה סמליים לחברי מושב נווה אטי"ב הסמוך, המונה כ-35 משפחות בלבד, שהפכו אותו לאתר תיירות. אגב, ב-15 השנים האחרונות אפילו דמי החכירה הסמליים אינם משולמים, וכיום נדרש כל אזרח ישראלי המעוניין לבקר בחרמון להיפרד מסכומי עתק רק כדי לראות את השלג. כך, לדוגמה, משפחה עם שני ילדים שביקשה לצפות בשלג בחורף החולף שילמה לא פחות מ-82 שקלים -  רק כדי להיכנס לאתר. נסיעה ברכבל תוסיף לחשבון עוד 172 שקלים ואם המשפחה תבקש לעשות סקי, ההוצאה תצמח במאות שקלים נוספים. ושוב, כדאי לזכור את העובדה הפשוטה שהשלג בחרמון שייך לכל אזרחי ישראל, אבל ניטל בידי קבוצה אחת של מיוחסים שכל הניסיונות להוציא מידיהם את הבעלות על השטח עלו, עד כה, בתוהו.

כמו בתחומים רבים בחיינו, גם הטיפול בהחזרת רכושו של הציבור בחזרה לידיו, או לפחות גביית תמורה הולמת מיחידי הסגולה המשתמשים בו, מצריכה הנהגה אמיצה שאינה פוחדת להתעמת עם בעלי ההון וקבוצות הלחץ. ממשלת ישראל האחרונה הוכיחה במאבק מול החברות, שגילו את מרבצי הגז הטבעי בים התיכון, כי ביכולתה לנהל מאבקים מסוג זה ואף להצליח. כעת על הממשלה החדשה מוטלת החובה להמשיך במאבק עד לסיומו המוצלח מבחינת האזרחים.