נכון לרגע זה, ערב הגעתו של ברק אובמה לירושלים, אפשר כבר לשרטט את סדר היום: תוכנית שלום למזרח התיכון? לא עכשיו, תודה. אובמה, כפי שכבר פורסם, יתן לצדדים להתבשל, לאירופים לעשות את עבודת הלחץ ולג'ון קרי להתוות את המדיניות. הוא יסביר לנתניהו עד כמה המשך הסטטוס קוו יזיק לישראל, הוא יתן ביטוי לרעיונותיו (שתי מדינות), אבל לא יהיה לעניין הזה פרק אופרטיבי. הביקור הוגדר כ"העברת מסר לציבור בישראל" ו"העמקת הברית בין העמים", כל הסיסמאות המוכרות והשחוקות, פלוס משימה אחת חשובה באמת: אובמה ינסה להבקיע את חומת החשדנות שבנה הישראלי המצוי סביבו, לשבות את ליבם של הישראלים (זה לא קשה, אפשר לשאול את קלינטון) ולייצר אמון הדדי. אבל כל האמור לעיל, בשוליים. כי הביקור הזה לא ידון על שלום, אלא על מלחמה. החלקים החשובים באמת יהיו אלה בהם יישבו נתניהו ואובמה בצוותים מצומצמים ובטחוניים, וידברו על סוריה ועל איראן.

בנושא הסורי, העמדות זהות, צריך להסכים על עניינים טכניים. גם בירושלים וגם בוושינגטון הוחלט לאחרונה שהעידן בו אנו נמצאים הוא עידן "פוסט אסד". העובדה שהנשיא הסורי עדיין חי, בועט ונלחם, העובדה שהמצב רחוק מלהיות ברור ושהתיקו המדמם והמתסכל בין הצדדים נראה די תקוע, לא משנה את הנרטיב עליו הוחלט בממסדים הביטחוניים של ישראל ושל ארה"ב. האמריקאים מעורבים עד צוואר באימון, מימון וציוד המורדים השונים נגד אסד. מדובר בהחלטה לא פשוטה שהתקבלה בסופו של דבר מתוך ההכרה שעדיף שאמריקה תהיה שם, בתוך הכאוס, כדי שיהיו לה עמדות השפעה ביום שאחרי. זה עדיף, סבורים בארה"ב ובישראל, על מצב הפוך. השאלה שתידון בביקור אובמה בירושלים היא איך עושים את זה בלי לסכן את האינטרסים המערביים באזור, ובלי לסכן את ישראל. איך מציידים אותם בנשק, אך דואגים לכך שהנשק הזה לא יופנה אחר-כך דרומה. אגב, הנסיון מלמד שאין דרך לרבע את המעגל הזה. המוג'הדין באפגניסטן, שמקיזים את דמו של המערב עד רגע זה, הוכיחו את זה היטב. מי שמחמש מורדים אסלמיסטים לעולם לא יידע מתי בדיוק הנשק יופנה נגדו. וחוץ מזה, צריך לגבש גם דרך משותפת לטיפול בנושא מאגרי הנשק הכימי, אתגר ביטחוני מורכב ועמוס סכנות, עם פוטנציאל פיצוץ אזורי מכובד.

אבל העיקר יהיה, כצפוי, העניין האיראני. בעקרון, אובמה רוצה לקנות זמן. זוהי מטרת הביקור. הוא רוצה להבטיח שישראל תיתן לו שנת הכרעה נקיה מרעשי רקע ומהפרעות. בסך הכל, שתי המדינות מיושרות כמעט לגמרי באשר לכל הנתונים והתנאים בפרשה האיראנית. אירגוני המודיעין משני הצדדים הסתנכרנו. כמעט ואין מחלוקות. כשאובמה הצהיר, בראיון לערוץ 2, שאיראן תוכל לממש את יכולתה הגרעינית תוך שנה, הוא לא הפתיע אף אחד בירושלים, וגם לא בתל-אביב. לוח הזמנים שם וכאן זהה. ההבדל טמון בסוג השעון. השעון האמריקאי גדול ואיטי, השעון הישראלי קטן ומהיר. זה נובע מההבדלים בין המדינות עצמן. ארה"ב יודעת לעשות דברים שישראל אינה מסוגלת לבצע, הקו האדום האמריקאי משורטט הרבה מעבר לישראלי (שכבר נחצה), אמריקה יכולה להרשות לעצמה להמתין לפני שהיא פועלת צבאית עד הרגע האחרון כמעט, וישראל לא.

כאן אנחנו מגיעים לפואנטה: אם נתניהו מחליט להיעתר (איזה ברירה יש לו) ולתת לאמריקה את השנה שהיא מבקשת לקבל, הוא בעצם הופך לבן ערובה של אובמה. הוא נאלץ לסמוך על המילה של אובמה. הרי בעוד כמה חודשים, ישראל כבר לא תוכל לפעול. העניין יהיה כבר גדול ממידותיה, הפרוייקט הגרעיני האיראני יהיה חסין בפני היכולות הישראליות, באופן בלתי הפיך. ולכן, מה שאובמה יצטרך להשיג בירושלים בימים הקרובים, זה אמון. לא רק של הציבור הישראלי, אלא גם של ההנהגה שלו בכלל, ושל הצמרת הביטחונית בפרט. אהוד ברק כבר לא שם, עכשיו זה משה (בוגי) יעלון, ובמקרה הזה המשימה דווקא סבירה. יעלון חף מתעלולים ומתככים, חושב ישר והגיוני. הבעיה היא נתניהו. לראש ממשלת ישראל אין הרבה ברירות. הקבינט שהוא מקים בימים אלה בירושלים יכול לאפשר לו להעביר הוראה לפעולה באיראן, אבל בשלב הזה של חיינו, פעולה כזו תגרום יותר נזק מתועלת. נתניהו מבין את זה היטב.