נכון לרגע זה, ערב הגעתו של ברק אובמה לירושלים, אפשר כבר לשרטט את סדר היום: תוכנית שלום למזרח התיכון? לא עכשיו, תודה. אובמה, כפי שכבר פורסם, יתן לצדדים להתבשל, לאירופים לעשות את עבודת הלחץ ולג'ון קרי להתוות את המדיניות. הוא יסביר לנתניהו עד כמה המשך הסטטוס קוו יזיק לישראל, הוא יתן ביטוי לרעיונותיו (שתי מדינות), אבל לא יהיה לעניין הזה פרק אופרטיבי. הביקור הוגדר כ"העברת מסר לציבור בישראל" ו"העמקת הברית בין העמים", כל הסיסמאות המוכרות והשחוקות, פלוס משימה אחת חשובה באמת: אובמה ינסה להבקיע את חומת החשדנות שבנה הישראלי המצוי סביבו, לשבות את ליבם של הישראלים (זה לא קשה, אפשר לשאול את קלינטון) ולייצר אמון הדדי. אבל כל האמור לעיל, בשוליים. כי הביקור הזה לא ידון על שלום, אלא על מלחמה. החלקים החשובים באמת יהיו אלה בהם יישבו נתניהו ואובמה בצוותים מצומצמים ובטחוניים, וידברו על סוריה ועל איראן.
בנושא הסורי, העמדות זהות, צריך להסכים על עניינים טכניים. גם בירושלים וגם בוושינגטון הוחלט לאחרונה שהעידן בו אנו נמצאים הוא עידן "פוסט אסד". העובדה שהנשיא הסורי עדיין חי, בועט ונלחם, העובדה שהמצב רחוק מלהיות ברור ושהתיקו המדמם והמתסכל בין הצדדים נראה די תקוע, לא משנה את הנרטיב עליו הוחלט בממסדים הביטחוניים של ישראל ושל ארה"ב. האמריקאים מעורבים עד צוואר באימון, מימון וציוד המורדים השונים נגד אסד. מדובר בהחלטה לא פשוטה שהתקבלה בסופו של דבר מתוך ההכרה שעדיף שאמריקה תהיה שם, בתוך הכאוס, כדי שיהיו לה עמדות השפעה ביום שאחרי. זה עדיף, סבורים בארה"ב ובישראל, על מצב הפוך. השאלה שתידון בביקור אובמה בירושלים היא איך עושים את זה בלי לסכן את האינטרסים המערביים באזור, ובלי לסכן את ישראל. איך מציידים אותם בנשק, אך דואגים לכך שהנשק הזה לא יופנה אחר-כך דרומה. אגב, הנסיון מלמד שאין דרך לרבע את המעגל הזה. המוג'הדין באפגניסטן, שמקיזים את דמו של המערב עד רגע זה, הוכיחו את זה היטב. מי שמחמש מורדים אסלמיסטים לעולם לא יידע מתי בדיוק הנשק יופנה נגדו. וחוץ מזה, צריך לגבש גם דרך משותפת לטיפול בנושא מאגרי הנשק הכימי, אתגר ביטחוני מורכב ועמוס סכנות, עם פוטנציאל פיצוץ אזורי מכובד.
