זוהי יפו: הנדל"ן רותח, הערבים נדחקים החוצה

"עכשיו, אחרי שגמרנו לדבר על כדורגל, בוא אני אראה לך את יפו", אמר רפעת טורק, עם סיום הראיון שערכנו במסעדת באבאי המשקיפה על חוף הים. בחלקו הראשון, סיפר טורק על חוויותיו העשירות ממגרשי הכדורגל, ובעיקר על מלחמתו בגזענות הקהל. טורק הוא לא רק הסופרסטר הערבי הראשון בכדורגל הישראלי, אלא גם אדם בעל מעורבות פוליטית וחברתית עמוקה ואף כיהן כחבר במועצת העיר תל-אביב יפו. בשנים האחרונות הוא עוסק בחינוך לספורט בשכונות היותר קשות של יפו, בהן גדלים ילדים בתנאים די דומים לאלה  שבהם הוא גדל, אלא שהוא הצליח לצאת מזה.

אנחנו נוסעים במכוניתו בעיר הולדתו הדו-לאומית, שאט אט משנה את פניה לנגד עיניו. את בתיה מאכלסים יותר ויותר משפחות של יהודים שדוחקים את רגלי התושבים הערבים. זאת, באמצעות הקמת פרויקטים יוקרתיים שרק יהודים יכולים להרשות לעצמם לגור בהם (כגון גבעת אנדרומדה) ואשר חסומים בפני האוכלוסייה הערבית.

"אם אתה רואה בית גדול, חדש ויפה, אתה יודע ישר שקנו אותו בעלי הון יהודים. אין לי בעיה עם זה, להפך, מרבית חבריי יהודים ואני בוחר בהם לא לפי דתם, אבל שים לב למגמה - כשלא גרו פה יהודים, התושבים הערבים לא עניינו אף אחד, לא תשתיות, לא גנים ציבוריים ולא כלום. עכשיו מגיעה משפחה אחת או שתיים של יהודים - ומיד בונים גנים ופארקים. רבאק זה בסדר? זה נראה לכם הגיוני? צודק?"

בתים גדולים מפארים את יפו המתחדשת, לצד בתים קטנים של ערבים. הדיכוטומיה צורמת לעין: בתים ישנים מול חדשים, בתים נמוכים מול גבוהים, בתים צרי מידות מול בתים רבי מפלסים. נדמה שעל כל בית מסומנת דתו ולאומיותו של המתגורר בו.

האקטלקטיקה של הארכיטקטורה החדשה שהובאה לכאן זה מקרוב בידי בכירי האדריכלים הישראלים צורמת. נדמה שהכל תוכנן כדי להרים ראש הכי גבוה שאפשר כדי לא לראות את העזובה שמתחת, אלא רק את הים. והרי זו הסיבה שיפו הפכה לנכס נדל"ן קורץ כל כך.

"תשמע, מדינת ישראל ועירית ת"א רוצים להוציא אותנו מפה כמה שיותר מהר, כי גילו את יפו. היום אנשים מוכרים נכסים ברמת השרון ובהרצליה פיתוח ובאים ליפו. אבל יש גבול. תראה מה זה – הקימו פארק, אבל לא בשבילנו, האוכלוסייה המקומית. זה רק כי באו חמש משפחות יהודיות. כול מה שאתה רואה, זה חדש. פואד בן אליעזר (ח"כ ותיק מהעבודה) קנה פה. ולערבים הם עושים הכל כדי להקשות עליהם את החיים. יש לנו 500, 600 צווי הריסה ואם יש לך אדמה משלך ואתה רוצה לבנות - לא נותנים לך. משפחת אבו סייף, למשל, יש להם -70-60 דונם אבל לא נותנים להם לבנות עליהם. משפחת דקא, אותו דבר. אנשים צריכים למות, להקיא דם בשביל לבנות. מה אתם רוצים?".

התושבים הערבים במילכוד. הם חיים ביפו כמה דורות אך לא כולם יכולים לעמוד בפיתוי הכספי שמציעים בעלי הממון היהודים. דונם קרקע, ואף פחות מכך, יכול להגיע למיליון דולר – סכום גבוה עבור תושבים ששנים חשים מקופחים. והכתובת על הקיר - בתוך שנים אחדות יפו תהפוך מעיר דו-לאומית שוקקת וצבעונית לעיר של פרויקטים לאלפיון העליון. תושבים הערבים יידחקו מזרחה, הרחק מרחובותיה הנושקים לים.

זאת המלחמה שטורק מנהל עתה, מלחמה נגד קיפוח, נגד דחיקת תושבי יפו הותיקים ולמען כול תושבי העיר. בגלל זה הוא פנה לפוליטיקה, מייד לאחר ש"תלה את נעלי הכדורגל" , שלו והתמודד למועצת עיריית ת"א – יפו.

הרבה אנשים זקפו גבה כשעשית את הצעד הזה

"חשבתי שאני יכול לשנות. התמודדתי במסגרת מרצ והצלחתי להיכנס למועצת העיר. כיהנתי בה שתי קדנציות והייתי חבר בשלל ועדות - חינוך ותרבות, ועדת בניין ערים, ועדת שימור והנצחה. ואז העליתי הצעה לקרוא לרחובות ביפו גם בשמות של ערבים ולא רק בשמות של יהודים. שים לב לעיוות - יש פה רחוב שכל דייריו ערבים, חצי מהם עשו חאג' במכה והרחוב שלהם נקרא רבי נחמן מברסלב. זה נראה לך נורמלי? הגשתי בקשה לקרוא לרחוב קדם הארוך שנושק לים על שמו של הסופר המצרי נג'יב מחפוז, או על שם הזמרת אום כולת'ום. אמרו לי 'תגיש הצעה מפורטת'. זאת הייתה עבודת דוקטורט."

 טורק מוסיף ומספר: "מגיעים לוועדה והיו"ר שואל 'מי בעד לקרוא לרחוב 517 ע"ש נגיב מחפוז', היד שלי הייתה היחידה שהורמה. ואז הוא שואל - ומי נגד , שמונה אנשים. אתה קולט? ועוד אומרים שישראל היא מדינה דמוקרטית. אם זה נכון אז היא דמוקרטית רק כלפי צד אחד - הצד היהודי."

בסוף נמצא, אגב, רחוב אחד שנקרא על שמו של נג'יב מחפוז. רפעת טורק מחייך במרירות ולוקח אותי לראות את הפלא. מדובר, למעשה, בסמטה הקרובה לכביש סואן שאיש אינו מתגורר בה.

חשבת לרוץ לכנסת?

"אני שונא פוליטיקה. יש לנו מיליון בעיות, אבל אף חבר כנסת לא עזר לנו. הם באים רק כשהמדינה רוצה להפקיע אדמה, או כשהם יכולים להרוויח זמן מסך. הם באים לרייטינג ונעלמים. חוץ מלדאוג לכסא שלהם, הם לא מתעניינים בכלום. חברי הכנסת הערבים -  טרקטורים לא יזיזו אותם מהכסאות שלהם. הכול פוליטיקה ואינטרסים.”

טורק עדיין כוכב גדול ביפו. מדי פעם עוצרים אותו אנשים, לוחצים את ידו, מספרים על מצוקותיהם. אנחנו מגיעים לסמטה שבה שוכן בית הוריו. כאן, מגיל אפס, החל לשחק כדורגל. כאן העז לחלום רחוק יותר מגבולות יפו. הכדורגל הגשים את חלומו. "אפילו לחיפה לא נסעתי עד גיל עשר", מספר טורק, "פתאום אני נוסע לאוסטרליה, ניו זילנד. פתאום אני רואה איך אנשים מנהלים חיים נורמליים. אני חושב שגם כאן אפשר לחיות בסבבה. אנשים תתבגרו."

איך אתה מגדיר עצמך?

"אני פלסטיני. פלסטיני שיכול להיות אחלה בן אדם. יש הרבה אנשים שאומרים לי 'עזוב אותך, אל תגיד פלסטיני, יכעסו עליך'. ואני תמיד משיב להם – 'השתגעתם?, זו הזהות שלי, ערבי פלסטיני.”

מה אתה עושה כיום ?

"אני מעביר הרצאות בבתי ספר יהודיים, בעיקר על היחסים בין ערבים ליהודים, על המצב של יפו, על דו קיום, אם יש דו קיום."

יש דו קיום?

"יש, אבל עם הרבה בעיות. צריך לעבוד קשה כדי שהחיים יהיו יותר טובים.”

אז אם מישהו מתגעגע לרפעת טורק הכדורגלן, הוא יכול להתנחם בכך שעכשיו את מלוא האנרגיה הוא משקיע בעירו האהובה יפו וביצירת חיים של דו קיום אמיתי בין יהודים וערבים. וכן, והוא עדיין מלא בזעם כלפי אוהדי בית"ר ירושלים. - גם היום. רק תנו לו הזדמנות והוא ישמח להבקיע עוד גול מחצי מגרש, בסגנון ה"רפעטיל" המפורסם שלו כדי להראות להם שהכדורגל מנצח את הגזענות.