העולם (הפוליטי) שייך לצעירים

באחד מתשדירי תעמולת הבחירות של מפלגת העבודה, יושבים מנהיגי מחאת האוהלים סתיו שפיר ואיציק שמולי זו מול זה, על רקע כחול ונקי, ונזכרים בנוסטלגיה בימי ההפגנות ההמוניות בקיץ 2011, אותן הפגנות שהפכו אותם מאקטיביסטים חברתיים אנונימיים, לכוכבי תקשורת.

שנה וחצי לאחר אותה מחאה שטלטלה את המדינה, זו שהחלה באוהל אחד שהוצב בשדרות רוטשילד בתל-אביב, ונגמרה באלפי אוהלים לאורך רחובותיה הראשיים של העיר, ובמאות אלפי צעירים שחוסמים רחובות וגודשים כיכרות במחאה על יוקר המחיה, קריסת המעמד הבינוני, חוסר שיוויון בנטל, יוקר הדיור, ועוד ועוד - שפיר (27) ושמולי (32), מוצאים עצמם במקומות ריאליים לכנסת הבאה מטעם מפלגת העבודה.

בסוף אותו תשדיר הם מביעים תקווה ש"מה שהחל ברחובות, יימשך בקלפיות". אין ספק ששפיר ושמולי יגיעו לכנסת כשהם מצוידים באג'נדה ברורה, באנרגיה לבצע ויכולת רטורית לא מבוטלת. הם מלאים בכוונות טובות, ומצהירים שבחרו בפוליטיקה לאחר שהבינו בדרך הקשה ש"רק באמצעותה הם יוכלו להפוך את העולם למקום טוב יותר".

האמנם רק באמצעות פוליטיקה? למען ההגינות יש לציין שבקרב צעירים רבים שמקדישים רבות מזמנם בניסיון להביא לשינוי, קיימת דעה נוספת - הפוכה באופן סימטרי מזו. המייצגת המובהקת של אותה גישה היא דפני ליף, המוכרת לשפיר ולשמולי היטב. אחרי הכל, שלושתם לחמו כתף אל כתף בהנהגת מחאת האוהלים, וצעדו בשורה הראשונה בכל הפגנה. דפני ליף סבורה כי שינוי יכול להתחולל רק מחוץ למערכת. על פי טיעון זה, ברגע שאתה הופך לחלק ממנה, אתה מאבד את האותנטיות שלך. לכן היא הקימה ארגון חברתי חדש שינסה לשנות את הדברים מבחוץ, ואף איימה כי תעקוב מקרוב אחר העשייה הפוליטית של חבריה למחאה - "מבלי לעשות להם הנחות".

הוויכוח בין שתי הגישות אינו בר-הכרעה. מצד אחד, המחאה החברתית הגדולה בתולדות המדינה היתה, במופגן, חוץ פרלמנטרית (וזכורים בהקשר זה מקרים של פוליטיקאים שהגיעו להביע תמיכה ונזרקו אל מחוץ למחנה). מצד שני,  יגידו אחרים שדווקא עובדה זאת הייתה בעוכריה, שהבעיה היא שאף אחד לא ידע למנף פוליטית את המסה הקריטית שדחפה מאות אלפים (רובם היו צעירים חסרי דיור אבל היו ביניהם גם מבוגרים רבים במצב דומה) אל רחובות הערים.

שפיר, שמולי ואחרים בחרו אם כן בפוליטיקה. הכל טוב ויפה, אבל האם אג'נדה וכוונות טובות יספיקו להם כדי להיות לחברי כנסת אפקטיבים ובעלי הישגים, מול מכניזם פרלמנטרי משומן שאינו מוכר להם והיעדר ניסיון? האם הם יצליחו להוציא לפועל את תוכניותיהם לדיור בר-השגה ולקידום השוויון בנטל?

 כדי שדבר כזה יקרה, צריך להבין שפוליטיקה היא קודם כל מקצוע. שמולי ושפיר יכולים להיות חברי כנסת מצטיינים, רק אם יצליחו ללמוד במהירות את השפה הפוליטית, את רזי העסקנות הפרלמנטרית וגם לגלות גמישות כדי לרתום יריבים פוליטיים לצורך חקיקה משותפת.

וכאן יש לי הצעה אליהם, כמו גם אל אחרים שעושים את צעדיהם הראשונים בפוליטיקה: כדאי לכם להביט אחורה, אל "הפוליטיקה הישנה" – וברור עד כמה שאתם לא אוהבים את המושג הזה – ואל תתביישו ללמוד מאותם אנשים שקפצו לעולם הפוליטי בגיל צעיר, ונשארו בחיים כדי לספר על זה.

בעבר, צעירים הגיעו לכנסת באמצעות המנגנון המפלגתי, כשהם צומחים לאט לאט מתוך הסניפים. כך, למשל, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט נבחר לכנסת בגיל 28, לאחר שבלט בפעילותו בסניף הירושלמי של הליכוד.

השר לשעבר חיים רמון נבחר לכנסת בגיל 33 מטעם המערך, אחרי למעלה מעשור של עשייה פוליטית, בין השאר כיו"ר המשמרת הצעירה של המפלגה. גם השר לשעבר צחי הנגבי, שנבחר בגיל 31 לכנסת מטעם הליכוד, עשה זאת רק לאחר פעילות פוליטית עניפה באונברסיטה.

בשל אותה "מכינה קדם-פרלמנטרית", הצליחו שלושתם די מהר להפוך לכוכבים, הניעו תהליכים, וקבעו סדר יום באמצעות חקיקה ומהלכים פוליטיים שהובילו.

לעומתם, הצעירים שנבחרו לכנסת הבאה - מוכשרים ככל שיהיו - מגיעים אליה במסלול מקוצר. בדומה לכוכבי ריאליטי, הם נישאים על גבה של רוח המחאה העממית הגדולה ביותר בתולדות ישראל. מחאה שהקנתה להם פרסום יקר ערך ואהדה ציבורית שסללו את דרכם לכנסת.

שפיר ושמולי יהיו הצעירים מבין חברי הכנסת ה-19. הם מייצגים תופעה של חילופי דורות במפלגת העבודה הוותיקה. אגב, גם בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות העבודה, תוך שהיא מביסה גלריית גברים מנוסים ממנה, היא חלק מהתופעה הזאת.

התופעה, שכבר זכתה לכינוי "פוליטיקאי נולד", אינה מוגבלת למחנה השמאל. גם בין מפלגות הימין נולדו כוכבים ברגע אחד. אחת מהן היא הבית היהודי.

המפלגה הוותיקה, ממשיכתה של המפד"ל, שעמדה להיעלם מהמפה הפוליטית, שבה לחיים באמצעות נפתלי בנט (40), שנבחר לעמוד בראשה לפני כארבעה חודשים בלבד, ומאז נהפך ל"טרנד" של הבחירות, וסוחף אחריו רבים בציונות הדתית.

לצד בנט בולטת שותפתו לדרך, עוד מימי עבודתם המשותפת בלשכת בנימין נתניהו, אילת שקד (36), שיחד עמו מגלמת את הפנים הצעירות והמבטיחות של המפלגה על כל כרזת בחירות.

בנט ושקד, בדומה למרבית הציונות הדתית, אמנם לא לקחו חלק פעיל במחאת האוהלים, אבל במידה רבה הם נישאו על גבי אותה רוח של שינוי ורעננות, בדרכם אל כיבושה של המפלגה מידי "העסקונה הוותיקה".

 "משהו חדש מתחיל" – סיסמת הבחירות של הבית היהודי, כשלצידה דיוקנו הצעיר והמחוייך של בנט, מטכ"ליסט ומיליונר הייטק, סוחפת אחריה רבים. הוא העתיד, אומרת הסיסמא. לא לחינם הבית היהודי נחשבת למפלגה עם התומכים הצעירים ביותר - מרביתם בגילאי 30-18.

אבל גם בנט הוא למעשה טירון פוליטי. אם אכן תוצאות האמת תהיינה קרובות לסקרים, הוא ימצא עצמו מנהיג מפלגה של 15 מנדטים לפחות - משימה מורכבת, שרצוי להגיע אליה עם ידע ונסיון בפרקטיקה הפוליטית, אחרת אפשר גם לגמור בהתרסקות.

זה נכון גם לגבי יו"ר מפלגת יש עתיד יאיר לפיד, שאמנם מבוגר מבנט בשמונה שנים, אך נהנה, כמוהו, מתמיכה גדולה בקרב צעירים. גם הוא מגיע אל מרכז העצבים הפוליטי כשהוא חסר ידע פוליטי.

אפשר לומר אם כן, כי בחירות 2013 הן מבחנם הגדול של הצעירים. יש להם סיכוי להצליח, אבל זה לא הולך להיות קל. אחרי הכל, בכנסת יושבים אנשים משופשפים שכבר שכחו מזמן את מה שהם עוד לא למדו.