שבועות ארוכים הצליחה מנהיגת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', להימנע מלהתחייב שלא תשב בממשלה אחת עם בנימין נתניהו. היא התעקשה להשאיר את האופציה הזאת פתוחה, גם לאחר האיחוד בין נתניהו לאביגדור ליברמן, שצבע את הממשלה העתידית בצבעי ימין קיצוני כבר בתחילת מערכת הבחירות. היא לא סטתה מהאסטרטגיה הזו גם כשנתניהו הקצין לימין בשבועות האחרונים, בשל אובדן מנדטים למפלגת הבית היהודי של נפתלי בנט. היא הצליחה לשמור על זכות השתיקה גם כשישראל החלה לבנות מאות יחידות דיור במזרח ירושלים וקוממה עליה את אירופה וארה"ב.
כל זאת - עד ליום חמישי בשבוע שעבר. באותו יום, כינסה יחימוביץ' מסיבת עיתונאים מיוחדת שבה אמרה מפורשות: "לא אשב בממשלת הימין הקיצוני של נתניהו וליברמן". המילים נחתו כמו פצצה במערכת הפוליטית בפרט, ובציבור בישראל בכלל. אולם, יותר מאשר הודעה שמבטאת שינוי אסטרטגי בקמפיין, הייתה זו הודאה בכישלון של תפיסת עולם שלמה.
למעשה, מדובר בכשלונו של הניסוי הפוליטי-חברתי הרציני ביותר שנערך בישראל בשנים האחרונות. בעקביות מעוררת התפעלות, ניסתה יחימוביץ' להוכיח שבישראל שלאחר המחאה החברתית, הציבור מתעניין פחות בנושאים המדיניים-ביטחוניים, ויותר בנושאים הכלכליים-חברתיים. היא שאפה להוכיח שאפשר לזכות בבחירות באמצעות אג'נדה חברתית בלבד. או, בלשונה של יו"ר העבודה: "מחיר הקוטג' מטריד את הציבור בימין ובשמאל באותה מידה, והרבה יותר מהגרעין האיראני".
מי שאמרה רק לפני כחודש בראיון שתהיה זו איוולת פוליטית להתחייב מראש שלא לשבת בממשלת נתניהו, הסבירה במסיבת העיתונאים בשבוע שעבר כי הנסיבות השתנו, שמנהיג מפלגת הבית היהודי נפתלי בנט גורם לנתניהו להקצין, ש"הפייגלינים" (הזרם הקיצוני בליכוד שמנהיגו, משה פייגלין, נבחר לרשימה לכנסת) השתלטו עליו, ושלאור המצב החדש - למפלגת העבודה אין מקום בממשלה כזו.
זאת ועוד, מאז אותה מסיבת עיתונאים מנסה יחימוביץ' לשכנע את המפלגות הנוספות בגוש המרכז-שמאל לצאת גם הן בהצהרה שלא יטלו חלק בממשלת נתניהו ובכך ליצור "בלוק חוסם". גם ניסיון זה, לפי שעה, לא מוכתר בהצלחה.
האמנם השתנו עכשיו התנאים, כפי שהסבירה יחימוביץ' את פניית הפרסה שביצעה?
בחינה של ההתרחשויות הפוליטית בשבועות האחרונים, מלמדת ששום דבר חדש לא נולד לפתע פתאום - זולת בריחת המנדטים ממפלגת העבודה.
גם יחימוביץ' יודעת היטב שההקצנה של הליכוד ונתניהו אינה דבר חדש. היא החלה כבר באיחוד עם ליברמן, והמשיכה כשחברי הליכוד בחרו רשימה אולטרא-ימנית לכנסת, לא לפני ששלחו הביתה שרים שנחשבים ל"ימין מתון", כמו בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן.
גם העלייה המטאורית בכוחו של בנט, שעקף את נתניהו מימין, ומיד לאחריה - וכתגובה לה - בולמוס הבנייה של נתניהו בהתנחלויות, הם חדשות ישנות מבחינת יחימוביץ' שהמשיכה לקרוץ לימין (רק לפני שלושה שבועות התבטאה, כי "עד להסדר, יש להמשיך ולתקצב התנחלויות'').
לא בגללם היא "שברה שמאלה". הסיבה האמיתית לשינוי הכיוון של יחימוביץ' היא שאסטרטגיה זו, של פנייה לקהל הימני, התבררה בסקרי החודש האחרון ככישלון מוחלט. הקונספציה, לפיה יחימוביץ' כיושבת ראש מפלגת העבודה, תוכל להעביר אליה מצביעים מהימין אם רק תשיל מעליה את השיוך לשמאל, ותתמקד בסדר יום חברתי, קרסה לחלוטין.
מפלגת העבודה איבדה בחודש האחרון כמנדט וחצי בממוצע לשבוע. יחימוביץ' הבינה, באיחור, את העובדה הפשוטה והכואבת: שלא רק שהיא אינה מצליחה להגדיל את כוחה באמצעות תומכי ליכוד וש"ס, שאמורים לחצות בהמוניהם את הקווים ולמצוא אצלה בית פוליטי חדש, אלא שהיא גם מאבדת את האלקטורט הטבעי של מפלגת העבודה – מהמרכז שמאלה. הציבור שלה, למעשה, הצביע ברגליים. הוא הבהיר לה כי אינו מוכן לקבל עוד את מאמציה למצוא חן בעיני הימין, תוך הסתרת מורשת רבין.
בישיבה סגורה שכינסה יחימוביץ' טרם אותה מסיבת עיתונאים דרמטית, היא ביקשה להתייעץ עם חברי סיעתה והציגה בפניהם את נתוני הסקרים. יו"ר העבודה, שעד אז הפגינה בטחון בלתי מסוייג בדרכה ומיעטה להתייעץ עמם, שידרה הפעם לחץ.
אם קיוותה יחימוביץ' למעט אמפתיה מחבריה למפלגה, היא לא זכתה בה. להפך - חלק ממשתתפי הדיון רק הקשו עליה, תוך שהם מזהירים אותה ש-16 המנדטים בהם זוכה העבודה בסקרים האחרונים, (שרק לפני מספר שבועות צפו למפלגה 22 מנדטים) עלולים להפוך ביום הבחירות ל-14 מנדטים ואף פחות. הם הטיחו בה כי זהו המחיר של העלמת הדגל המדיני ושהפזילה שלה לימין חייבת להיפסק.
כך קרה שמי שתרמה במערכת הבחירות הנוכחית לא מעט לכך ש"שמאל" נהפכה לסוג של מילת גנאי, נאלצת עכשיו לנסות ולקנות בחזרה את אמונו של ציבור המצביעים באותו מחנה. למעשה, הציבור הזה, שנטש אותה, כפה עליה בסופו של דבר "לחזור הביתה".
עכשיו נותר רק לראות האם היא תצליח להחזיר לחיקה את המנדטים האבודים.
יחימוביץ' הגדירה, לא אחת, את החלוקה בין שמאל לימין בישראל כ"אנכרוניסטית"; היא האמינה, עד השבוע שעבר, שתצליח לנצח את השיטה. היא הבטיחה להיות שובר השוויון החברתי בין שני הגושים.
כישלונה מלמד, כי בישראל עדיין מצביעים על פי אותן קטגוריות קשיחות של ימין ושמאל, אשר כל תרגילי האקרובטיקה שבעולם לא יביאו למוביליות ביניהן.
הכישלון מוכיח גם דבר הרבה יותר מהותי. שבישראל 2013 הנושאים החברתיים-כלכליים עדיין משניים לנושאים הביטחוניים-מדיניים. הישראלים שמצביעים למפלגות הגדולות מוטרדים אמנם ממשבר הדיור ומיוקר המחייה, אבל רוצים ראש ממשלה חזק ומנוסה בזירה המדינית והביטחונית.
מחאת הקוטג', הוכח, עדיין לא מנצחת את האיום האיראני.