?מי מפחד מהמצביע הרוסי

הפוליטיקאים הישראלים מתקשים לעקוב אחר ההתפתחויות והשינויים בקרב ציבור דוברי הרוסית. הם תמיד התקשו, אך מאז ש"הרחוב הרוסי" הפך מאוטוסטראדה למסלול מכשולים רב סמטאות מבחינתם, הבלבול באשר ל"מקומם" של "הרוסים" על המפה הפוליטית רק הולך וגדל. דומה שיותר מדי מתעסקים בניסיון לפצח את עמדותיהם המדיניות, ופחות מדי במיפוי מיצובם החברתי. שני הצירים האלה תמיד הניעו את דפוסי ההצבעה של ציבור זה, באופן שבלבל את הפוליטיקאים הישראלים. דומה שהם לא רק כושלים בהבנתו של ציבור זה, אלא גם – עדיין - פוחדים ממנו, כפי שפוחדים מכל תופעה לא לגמרי מובנת. ההמנון הלאומי של דוברי הרוסית בארץ הוא, כמובן, "התקווה"; ההמנון הקהילתי הוא שירו של פרנק סינטרה-"I did it my way".

שני תהליכים עסקיים שהתרחשו בימים אלה משקפים היטב את המתרחש במערכת הבחירות במה שמכונה "הרחוב הרוסי". אחד ממשרדי הפרסום הגדולים בישראל, מקאן אריקסון, סוגר את המחלקה הרוסית שלו, שפעלה במיוחד במגזר הרוסי; כמעט במקביל, הגדיל "וסטי", הגדול בעיתונים בשפה הרוסית בישראל, את מהדורת סוף השבוע שלו ואת מגזין הנשים "שארם" שהוא חלק ממנו.

כל אחד מהם, בנפרד, והחיבור ביניהם, מסמן בדיוק את נקודת התפר עליה ממוקמים עתה כמיליון העולים מבריה"מ לשעבר. לאחר כ-20 שנה, מאז החל גל העלייה הגדול משם, מצוי הציבור הגדול והמשפיע הזה על נקודת התפר שבין "מגזריות" ל"היטמעות" בחברה הישראלית המורכבת. עובדה: משרד הפרסום ימשיך להפעיל את המחלקה בשני מגזרים אחרים בהם הוא פועל - הערבי והחרדי. מה שעוד מוכיח, כי בניגוד לנוכחותם של שני מגזרים אלה בחברה הישראלית המגזר "הרוסי", כלומר מגזר העולים, הוא מצב זמני וחולף. מאידך- התחדשותו של "וסטי" היא הוכחה שיש עדיין מגזר מוגדר ששווה להשקיע בו כלכלית. מה עוד שהתקשורת המגזרית, מטבעה, חייבת לחזק את המגזריות כדי להאריך את חייה שלה. אחרת לא יהיה לה עתיד.

באופן לא מפתיע, משקפת עתה הזירה הפוליטית של דוברי הרוסית בדיוק את תמונת המצב הזאת. מקאן אריקסון, שסגר את מחלקתו ,מזכיר את המהלך של ליברמן מ''ישראל ביתנו'' שמתחבר לליכוד. בחושים חברתיים ופוליטיים חדים, זיהה ליברמן את נקודת הזמן הנכונה למהלך כזה. מנקודת ראות זו, "הליכוד-ביתנו" אינו רק מהלך פוליטי שנועד לשרת את האינטרסים של נתניהו וליברמן; הוא מבטא גם מציאות חברתית חדשה, שבה דוברי הרוסית נזקקים פחות לייצוג מגזרי אך מחפשים במופגן השפעה בזירה הלאומית הכלל ישראלית.

על-פי אותה אנלוגיה ניתן לומר כי "ישראלים", המפלגה המגזרית החדשה בראשותו של דוד קון, היא ה"וסטי" המתחדש, או גלגול מאוחר בהרבה של "ישראל בעליה" בראשות נתן שרנסקי, שקמה ב-1996 לתת מענה לצרכים כואבים של המגזר. "ישראלים" בראשותו של קון, בכיר המגישים של ערוץ 9 בשפה הרוסית, מתיימרת לתת מענה לשרידי הצרכים המגזריים הפרטיקולריים שעוד נותרו, ולפנות ל"מאוכזבי ליברמן". יותר מאשר מתפקודו של ליברמן התאכזבו אלה מ"בגידתו" במגזר . "איבדנו את הייצוג העצמאי שלנו", קבלו כמה מהם בצער. בהתבטאות ראשונה המופנית לציבור הישראלי בכללותו, תקף קון את ליברמן על שלא עשה דבר לטובת דוברי הרוסית, שהם עדיין רוב בוחריו. זה נכון, אך בכל זאת רק בסקר אחד מיני רבים הנערכים בשבועות האחרונים חצתה "ישראלים" את אחוז החסימה. באחרים, היא לא קיימת.

החלוקה הדורית הטבעית בין "הדור הראשון", שמטבע הדברים נותר נטוע תרבותית ותודעתית בארצות המוצא של בריה"מ לבין ה"דור וחצי" , כלומר בוגרים צעירים שהגיעו לישראל כילדים ובגרו כאן, היא רק חלק מן הסיפור. המציאות מורכבת הרבה יותר. לעתים זה אותו האדם עצמו המיטלטל בין שני המצבים בקצב האישי שלו. זה הרי מה שהעולים האלה אמרו או הקרינו מהתחלה: ישראליות- כן; אבל בקצב שלנו. בשונה מעליות קודמות שהגיעו לכאן בעידן של אשליית כור ההיתוך, העולים של 20 השנים האחרונות נטלו לעצמם את החירות להכתיב אם, מתי ועד כמה. "בתנאים שלנו", הגדירה את תהליך ההתחברות לחברה הישראלית הסוציולוגית יוצאת בריה"מ לשעבר, הפרופ. לריסה רמניק.

האופי הלאומי, העידן הפוסט-מודרני המקדש רב-תרבותיות ובעיקר המאסה הקריטית של ציבור שהוא כ-18 אחוז מאוכלוסיית ישראל, אפשרו להם לממש בנקל את זכות הבחירה הזאת. הם החליטו, ועדיין מחליטים - עד כמה להתערב ולהתערבב, מתי ובאיזה קצב. הם עושים זאת בדרכם שלהם.