יחסי פרס-נתניהו: כגודל התקווה, גודל האכזבה

העימות הטלוויזיוני לפני בחירות 96' היה הפעם הראשונה שפרס ונתניהו התעמתו אחד עם השני, ראש בראש. באותו מעמד ניצח נתניהו, ויומיים לאחר מכן הוא גם זכה בבחירות, ולקח מידיו של פרס את ראשות הממשלה, בדרך לכהונתו הראשונה. מאז ניהלו השניים יחסים מורכבים, שבארבע השנים האחרונות התאפיינו בהרבה תקוות, בעיקר מצדו של פרס, ובעוד יותר אכזבות. נדמה, עם זאת, כי בשבוע שעבר הגיעו היחסים לשפל חדש.

לאחר כמעט ארבע שנים של קיפאון במו"מ המדיני, המלווה בהידרדרות חריפה ביחסי החוץ של ישראל עם ארה"ב ואירופה – הרשה לעצמו פרס להביע ברבים את תסכולו ואכזבתו מנתניהו.

הוא עשה זאת במהלך נאום שנשא ביום ראשון בשבוע שעבר, בכנס השגרירים השנתי של משרד החוץ. "הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן – מ.מ) הוא פרטנר לשלום", אמר, "אני מכיר אותו 30 שנה. אף אחד לא ישנה את דעתי". ואז הוסיף: "אפילו אם יגידו לי שאני לא יכול להשמיע אותה כי אני נשיא".

דברי הביקורת הנשיאותיים, שנאמרו בעיצומה של מערכת הבחירות, גררו תגובה תוקפנית במיוחד מצד מטה ההסברה של הליכוד-ביתנו.

"מצער מאוד שנשיא המדינה בוחר להביע דעה פוליטית אישית שמנותקת מעמדת הציבור בישראל לגבי אבו מאזן סרבן השלום. עמדה שמעודדת את הגינויים בזירה הבינלאומית" – הייתה לשון ההודעה אשר מתוכנה נתניהו לא התנער, אלא רק ריכך את סגנונה.

גורמים המקורבים לראש הממשלה אף האשימו את פרס בכך שהוא מתדרך עיתונאים נגד מדיניות נתניהו, והחשידו את הנשיא כמי שעומד מאחרי הכותרת הראשית שהתפרסמה ביום ראשון בעיתון ידיעות האחרונות, לפיה מקור מדיני בכיר מזהיר ש"נתניהו מוביל את ישראל לאסון".

הנשיא, שבאוגוסט הקרוב יחגוג 90, נשמע כמי שאיבד את האמון בראש הממשלה. אין זו הפעם הראשונה שזה קורה.

במהלך חודש יוני האחרון נתקף פרס בהלה של ממש. מדיווחים שזרמו אליו נראה כאילו ראש הממשלה נתניהו נחוש לתקוף את מתקני הגרעין באיראן - גם ללא תיאום עם ארה"ב.

באותם ימים, המחלוקת סביב תקיפת הגרעין האיראני לא ירדה מסדר היום בישראל, ופרס היה מבועת מהאפשרות, שנראתה אז סבירה, שראש הממשלה אינו רק מאיים.

את הסתייגותו הגורפת מפעולה כזו הביע פרס בפני נתניהו בפגישותיהם הקבועות המתקיימות בארבע בעיניים בדרך כלל בימי שישי בבוקר, אך הפעם החליט שלא להסתפק בכך. הוא היה כל כך מוטרד, עד שלא התאפק, וזימן אליו לפגישות דחופות כמה מחברי ה"שמיניה" (פורום השרים המצומצם שמייעץ לנתניהו), והפציר בהם למנוע מראש הממשלה מלבצע את המעשה שבעיניו נראה לא פחות מאסון. הפגישות עם השרים דן מרידור, משה (בוגי) יעלון ואלי ישי היו סודיות ודבר קיומן מתפרסם כאן לראשונה.

נתניהו, שידע על עצם קיומן של הפגישות כמעט בזמן אמת, הבליג, אבל פרס המשיך. לרגל יום הולדתו ה-89, בחודש אוגוסט, העניק הנשיא ראיונות לשלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, בהם חזר על המסר לפיו אסור לישראל בשום אופן לתקוף באיראן ללא תיאום עם ארה"ב. דבריו באותו לילה הפכו, כמובן, לכותרות הראשיות של מחר.

הפעם נתניהו מיהר להגיב, ותקף את פרס באמצעות "מקורביו". אלה האשימו את הנשיא בכך שהוא חורג מתפקידו הממלכתי, וייחסו לו שלוש טעויות "הרות גורל", כלשונם, בקבלת החלטות במישור הלאומי: הסכם אוסלו ושברו, ההתנתקות וטרור הרקטות מעזה, והתנגדותו להפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981. "למזלם של אזרחי ישראל, בגין התעלם מזה" - הזכירו למי ששכח.

על רקע דברים אלה, קשה להאמין שרק לפני כשלוש וחצי שנים, מיד לאחר בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה בפעם השנייה – נדמה היה שהם צועדים אל עבר ירח דבש של ממש.

פרס האמין באותה תקופה, באמת ובתמים, שפניו של נתניהו לתהליך מדיני היסטורי, ברוח חזונו-הוא: שתי מדינות לשני העמים.

כך, למשל, בנאומו בוועידת אייפא"ק (השדולה היהודית בארה"ב) שהתקיימה במאי 2009, שלושה חודשים לאחר בחירתו של נתניהו, נשמע פרס חדור אמונה. "הוא היה פעם יריב פוליטי שלי. היום הוא ראש הממשלה שלי. הוא יודע היסטוריה והוא רוצה לעשות היסטוריה. אני בטוח כי השלום הוא בראש מעייניו." אמר בביטחון.

חודש לאחר מכן, ביוני 2009, נתן נתניהו תוקף נוסף לתקוותו של פרס ב"נאום בר-אילן", שבו דיבר, לראשונה, על פתרון של "שתי מדינות".

גם החלטת נתניהו להקפיא (זמנית) את הבנייה בהתנחלויות נסכה בפרס ביטחון שעל אף הקואליציה הימנית שמאחוריו, נתניהו רציני בכוונותיו.

אך כגודל התקווה, גודל האכזבה, ופרס לא היסס להביע אותה בקול רם וברור.

מבלי לדון בשאלה האם בהתקפתו על נתניהו פגע הנשיא בממלכתיות – מעניין לבחון את המשבר ביחסים ביניהם בשני מישורים - מדיני ופוליטי.

"פוליטי", מכיוון שפרס היה - ונותר - איש פוליטי. התקשורת הישראלית, כך נדמה, לא התעכבה מספיק על ההתייעצויות הקדחתניות שהתנהלו לפני כמה שבועות בביתו, בהן נבחנה ברצינות גמורה האפשרות שבגיל 90 הנשיא יתפטר מתפקידו, ויתמודד מול נתניהו על ראשות הממשלה בבחירות הקרובות.

אז זה נשמע הזוי.

כעת מתברר שהעניין היה בהחלט רציני. מאחרי הרעיון עמדו האסטרטג ראובן אדלר ואיש קדימה לשעבר חיים רמון. הם בדקו אפשרות לבנות מחדש את ה"דרים-טים" של גוש השמאל- מרכז: להעמיד בראש המפלגה הגדולה את פרס ומתחתיו להציב את ציפי לבני, אהוד אולמרט, יאיר לפיד ושאול מופז.

מופרך ככל שזה נשמע, פרס "התאהב" ברעיון לשוב ולהתמודד מול נתניהו.

אבל כשם שעלה כהרף עין, כך נגנז הרעיון, ובסביבת פרס הסבירו כי החליט לבסוף שלא לבזות את מוסד הנשיאות, למרות שהסיכויים היו טובים.

כך או אחרת, הסיפור מבהיר את הנקודה הבאה: פרס תמיד היה – ותמיד יהיה - איש פוליטי, ואת זה קשה לו להסתיר. אגב, כפי ששמע על מעורבותו של פרס בסוגיית הגרעין האיראני, שמע נתניהו גם על אותן התייעצויות שקיים הנשיא. הוא לא אהב זאת באותה מידה.

האם לפרס היה באמת יסוד להניח בתחילת הקדנציה, שנתניהו מתכוון להפנות גב לאלקטורט הימני שהחזיר אותו ללשכת ראש הממשלה? האם הוא באמת האמין בנתניהו חדש שחצה את הרוביקון האידיאולוגי, ומוכן לשלם מחירים פוליטיים בעבור חזונו?

מדברים שאמר פרס ניתן להבין שהתשובה היא "כן". שהיה לו יסוד לקוות, על סמך שיחות אישיות עם נתניהו, כי אכן בכוונתו לבצע מהלך היסטורי.

אבל בקיץ 2011 אירע מקרה ששינה מבחינת הנשיא את התמונה. פרס, שבאותו זמן חבש על ראשו את כובע המדינאי, הזמין את אבו מאזן לפגישה מכרעת ביניהם. הפגישה אמורה הייתה להתקיים בעמאן במטרה להביא לחידושו של התהליך המדיני. פרס כבר התכונן לצאת לבירת ירדן, אבל ברגע האחרון ממש ביקש ממנו נתניהו לבטל את הפגישה.

המבוכה הייתה גדולה שכן אבו מאזן כבר עשה דרכו לעמאן, בידיעה שפרס אמור להציג בפניו הצעה קונקרטית. נתניהו, מתברר, ביקש מפרס להמתין יומיים שלושה עד לקביעת מועד חדש לפגישה, שלא התקיימה עד היום.

אבל אז הוביל נתניהו את שחרור גלעד שליט ופרס שוב נמלא תקווה. כמו אב לבן ששב הביתה, הוא החמיא לו בחום ובחיבה על כך שקיבל החלטה מאוד אמיצה. לשרים ולחברי הכנסת שפגש באירוע סוכות אצל רב הכותל אמר פרס על נתניהו: "הוא קיבל החלטה שמנוגדת לבסיס האלקטורלי שלו, ואני ממש גאה בו. כדי לעשות שלום צריך אומץ. ביבי הוכיח שיש לו אומץ, והתקווה שלי היא שיקבל עוד החלטות אמיצות. לטובת עם ישראל צריך להמשיך לתת לו גב. אני אתן לו. אני מאמין שיש לו את האומץ הזה. אני מאמין שהוא מסוגל להביא שלום לישראל."

אבל נחשו מה – הוא שוב התאכזב. בניגוד גמור לפרס, נתניהו לא ראה קשר ישיר בין עסקת שליט שרק החלישה את אבו מאזן לבין התנעתו של התהליך המדיני.

גם כשהכניס את קדימה לממשלתו והיה נדמה שהוא בדרך לזנוח את שותפיו הטבעיים מימין, נכנע לבסוף נתניהו לש"ס במשבר הגיוס והביא לפרישת קדימה. גם אז פרס קיווה והתבדה.

העובדה היא שנתניהו, ככל שנוברים בארבע השנים האחרונות שלו כראש ממשלה, מעולם לא היה קרוב אפילו לזנוח את האלקטורט הימני שלו, גם אם פרס קיווה כך.

אבל גם עכשיו, כאשר נתניהו עומד על סיפה של כהונה שלישית, פרס אינו מתכוון להתייאש.