יחסי פרס-נתניהו: כגודל התקווה, גודל האכזבה
זה כבר הפך לדפוס קבוע מראש בשנים האחרונות: הנשיא פרס מצפה לנתניהו של נאום בר-אילן ("שתי מדינות"), אבל מקבל בכל פעם מחדש את נתניהו שבוחר בתומכיו מימין.
העימות הטלוויזיוני לפני בחירות 96' היה הפעם הראשונה שפרס ונתניהו התעמתו אחד עם השני, ראש בראש. באותו מעמד ניצח נתניהו, ויומיים לאחר מכן הוא גם זכה בבחירות, ולקח מידיו של פרס את ראשות הממשלה, בדרך לכהונתו הראשונה. מאז ניהלו השניים יחסים מורכבים, שבארבע השנים האחרונות התאפיינו בהרבה תקוות, בעיקר מצדו של פרס, ובעוד יותר אכזבות. נדמה, עם זאת, כי בשבוע שעבר הגיעו היחסים לשפל חדש.
לאחר כמעט ארבע שנים של קיפאון במו"מ המדיני, המלווה בהידרדרות חריפה ביחסי החוץ של ישראל עם ארה"ב ואירופה – הרשה לעצמו פרס להביע ברבים את תסכולו ואכזבתו מנתניהו.
הוא עשה זאת במהלך נאום שנשא ביום ראשון בשבוע שעבר, בכנס השגרירים השנתי של משרד החוץ. "הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן – מ.מ) הוא פרטנר לשלום", אמר, "אני מכיר אותו 30 שנה. אף אחד לא ישנה את דעתי". ואז הוסיף: "אפילו אם יגידו לי שאני לא יכול להשמיע אותה כי אני נשיא".
דברי הביקורת הנשיאותיים, שנאמרו בעיצומה של מערכת הבחירות, גררו תגובה תוקפנית במיוחד מצד מטה ההסברה של הליכוד-ביתנו.
