תשדירי הבחירות 2013: לאן נעלם השלום?

בחירות 1996, שידורי התעמולה לכנסת ה-14: כמה חודשים לאחר רצח רבין, ישראל עדיין המומה, אך נדמה שאופטימיות קוסמית מוקרנת מן המסכים: שדות חרושים, יונים לבנות, צחוק של ילדים, רבין, קלינטון וחוסיין על מדשאות הבית הלבן - ולקינוח המועמד לראשות הממשלה שמעון פרס (כיום נשיא) מנשק עוללים כשברקע מתנגן הג'ינגל "ישראל בוחרת שלום".

אפילו הליכוד בראשות בנימין נתניהו (בדרך לכהונתו הראשונה), שהלך חזק על תשדיר ההפחדה "פרס יחלק את ירושלים", עם תמונת ערפאת ורעש הזכוכית המתנפצת, דאג לשבץ את המילה "שלום". קשה להאמין אבל סיסמת הליכוד היתה אז: "נתניהו - עושים שלום בטוח". השלום היה אז קלף מנצח. כולם השתמשו בו.

בחירות 2013, שידורי התעמולה לכנסת ה-19. ביומם הראשון של התשדירים המגמה ברורה: אף אחד כבר לא מדבר על שלום. להפך, נדמה כאילו המילה הזו ממש מבריחה מצביעים. למעשה, מתוך שעה ורבע של תשדירים, נשמעה המילה "שלום" בקושי פעם אחת. האירוע הנדיר הזה התרחש באחד מתשדירי התעמולה של מפלגת התנועה בראשות ציפי לבני, וגם אז זה היה בחצי פה.

מפלגת העבודה, שכבר חודשים עסוקה בלהסתיר את מורשת רבין, נמנעה אפילו מלהשתמש בצמד המילים "תהליך-מדיני", והעדיפה לתת לנו הרבה משלי יחימוביץ' מדברת על פמיניזם וחברה צודקת.

פעם המילה "שלום" הלכה טוב עם "בטחון". עכשיו הלך השלום ונשאר הבטחון. בליכוד- ביתנו החליט מישהו להציף אותנו באין ספור צירופים והטיות של השורש ח. ז. ק..

אותו "מישהו" הוא לא אחר מאשר מיודענו, היועץ האמריקני ארתור פינקלשטיין, שבהוראתו לא הושאר שום מקום לספק מי המנהיג החזק כאן ומי יחזק אותנו. כמו במנטרה ההיא מבחירות 96: "פרס יחלק את ירושלים" שרשומה על שמו, כך אילץ אותנו פינקלשטיין לשמוע תיאורים על חוזקו של נתניהו, עד כמה הוא וליברמן הם שילוב חזק לישראל. על כך שאם מחזקים את נתניהו מחזקים גם את ישראל, ושבכלל יחד נחזק את בטחוננו בעזרת השם.

פינקלשטיין יודע היטב את מלאכת שטיפת המוח. עם זאת, מה שהיה נכון באותן בחירות לפני 17 שנה, כשהתשדירים עדיין היוו מעין מדורת שבט, באותה שורה כמעט יחד עם האירוויזיון, כבר לא נכון עכשיו (שלא לדבר על שנות ה-80 העליזות, שבהן כיכבו ספי ריבלין והגשש החיוור זה מול זה מטעם הליכוד והמערך). כיום התשדירים מעניינים בקושי את מי שעמל עליהם מאחורי הקלעים, ויום השידורים הראשון הוא פחות או יותר גם היום האחרון שבו יזכו לחשיפה תקשורתית משמעותית - לידיעת פינקלשטיין.

ובכל זאת, לאחר יותר משעה של צפייה בטלוויזיה, בכל זאת ניתן ללמוד כמה דברים. קודם כל- שהתשדירים הם, למעשה, תמונת ראי של מערכת הבחירות המוזרה הזו שיש בה רק מועמד אחד לראשות הממשלה. אין בה מאבק בין שתי מפלגות גדולות המייצגות שני גושים, אלא מריבות תוך-גושיות על מנדטים בודדים. יחימוביץ' ולפיד לא מנסים אפילו לטעון לכתר.

לעומתם, ציפי לבני היא היחידה שמדברת על "מהפך", אבל היא נשמעת בעיקר כמו מי שעדיין לא התעוררה מחלום בחירות 2009 - תלושה, ובעיקר לא אמינה. על איזה מהפך היא בדיוק מדברת עם מספר מנדטים חד ספרתי (7, על פי הסקר האחרון) ועם ההתקוטטויות המביכות בינה לבין חבריה לגוש המרכז שמאל?

לעומתה, יריבה הגדול משכבר, יו"ר קדימה שאול מופז, כנראה הפנים את המציאות. מי שהתמודד על ראשות קדימה עם הסיסמה "שאול מופז. ראש ממשלה", רץ עכשיו לתפקיד שר הבטחון. אף שגם זה נשמע יומרני במצבו, יש בכך לפחות תשתית מציאותית כלשהי. מופז, שפסגת שאיפותיו עכשיו היא לעבור את אחוז החסימה פונה בתשדירים אל הלב שלנו. פעם אחר פעם אנו מתוודעים לילד שעלה מאיראן, הגיע לתפקיד הרמטכ"ל, ושורה של אישים מעידים שהוא הכי טוב לבטחון ישראל. אז איך לעזאזל, שואל הקריין בשפה עממית, אנחנו ממשיכים לדרוך עליו? כי זה הטרנד של הבחירות האלה, הוא עונה.

הצוות הקריאטיבי של קדימה, מתברר, הלך עד הסוף על "תשדירי הייאוש", שנועדו להפעיל אצל הציבור את בלוטות הרגש, והצליחו לעורר עניין מסויים.

בעוד שהמנהיגים שרוצים לעשות שלום נעלמו, כאמור, מהתשדירים, הטרנד לשבור ימינה - שולט. רצוי לדבר בשפה קשוחה עם העולם ואם אפשר באנגלית. בליכוד-ביתנו שלפו את נאומו המפורסם של נתניהו בקונגרס האמריקאי על סכנת הגרעין האיראני. נתניהו מבטיח שלא תתרחש שואה שנייה. מחיאות הכפיים אינן מאחרות להגיע. נתניהו וליברמן לוחצים ידיים בגבריות. ברקע מרצדים אחמדינג'אד, נסראללה וח'אלד משעל. המסר ברור, אבל עבור מי שבכל זאת לא הבין מסכם הקריין: נתניהו וליברמן הם השילוב הנכון במזרח התיכון.

גם יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, לבד מול כל העולם. בראיון לסי.אן.אן מימי מבצע עמוד ענן, שמפאר את אחד התשדירים, מפזר בנט הצהרות באנגלית מושלמת על חובתנו להגן על עצמנו. בנט הוא הכוכב של מערכת הבחירות גם בתשדירים של הבית היהודי. המפלגה הזו, שקמה לתחייה ומשגעת את נתניהו, מצליחה לעורר עניין. ואולי אלה העיניים הכחולות של אילת שקד (האישה הראשונה ברשימה) שמככבות בכל התשדירים, ומעוררות בצופה את השאלה: מה עושה בחורה חילונית, יפה וצעירה במפלגה דתית, ימנית קיצונית?

והיה גם הקמפיין הגזעני והדוחה של ש"ס (שנפסל למחרת), מסע ההפחדה (בערבית רהוטה) של מיכאל בן-ארי (עוצמה לישראל), נאום "מעמד הביניים" של לפיד (יש עתיד).

האמת- לא הייתה הרבה מקוריות בלילה הראשון של תשדירי הבחירות לכנסת ה-19

יחד עם זאת, אחרי שעה וקצת של צפייה מקבל הצופה, בקווים כלליים, את הסיפור הישראלי בעשרות השנים האחרונות: של מה שהיינו ושל מה שנהיה מאיתנו.