מה שאמור היה להיות טיול אחר צהריים רגוע, הפך לסחרחורת מורטת עצבים. נכון, בנימין נתניהו יהיה כנראה גם ראש הממשלה הבא, אבל עד מעמד ההשבעה הוא יזיע ויתרוצץ ויתחנן ויתעצבן וינסה לרבע את המעגל ולהמציא את הגלגל ולברוא את עצמו מחדש. הוא יקרא להקמת ממשלת אחדות, הוא ידבר על ממשלת רחבה, אבל בתוך תוכו הוא יידע שנכשל, שחטף מכה פוליטית, שקיבל אי אמון מתגלגל מהציבור. דרמה פוליטית יותר גדולה מזו לא יכולה להיות. הסוקרים נרדמו בשמירה, הפרשנים לא קראו את המפה, עם ישראל חכם יותר מכולם והוכיח שהוא לא פראייר.
נתחיל בנתניהו: היו כאלה שכינו אותו "המלך ביבי". זה מלך שהממלכה שלו מקיאה אותו מתוכה, שנתיניו לא סובלים אותו, שהציבור שלו הצביע בו אי אמון. זה מלך שהצליח כמעט להפסיד מלחמה שלא היה לו בה יריב ברור. זה מלך שסיים בסוג של תיקו עם מחנה יריב מוכה, מובס, נטול אג'נדה אמיתית ומדוכא עד עפר. בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה רק בזכות העובדה שאין לו אלטרנטיבה, תולדה ישירה של סידרת חוקים פאשיסטיים שתפקידם לבודד את המערכת הפוליטית ולשמור עליה מפני כניסת כשרונות פופולאריים מבחוץ. נתניהו הוא אחד מראשי הממשלה הכי פחות אהודים שהיו כאן מאז ומעולם. אם היה מתייצב מולו יריב סביר, הוא היה מגורש מלשכת ראש הממשלה. ב-1999 זה כבר קרה לו.