"אדישות ודאגה" – כך ניתן להגדיר את מצב הרוח בגדה וברצועה, ימים ספורים לפני הבחירות בישראל. היום, יותר מתמיד, ברור לפלסטינים שנאום בר אילן, אותו נאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעיקרו פתרון של שתי מדינות לשני עמים, הולך והופך למסמך בעל ערך ארכיוני בלבד. הפלסטינים מביטים ברשימת הליכוד ביתנו ובזו של נפתלי בנט ומבינים את המובן מאליו: הן לא נושאות בחובן אופק מדיני. אם בכנסת הקודמת נאלץ נתניהו להתמודד עם אופוזיציה פנימית למשא ומתן מצדם של חברי כנסת כמו ציפי חוטובלי , יריב לוין וזאב אלקין (“האלקינים") , הרי שבקדנציה הזאת יתווספו אליהם משה פייגלין, נפתלי בנט ואורית סטרוק, והפלסטינים מבינים היטב מה משמעות הדבר מבחינתם.
את תנועת החמאס בעזה הבחירות בישראל לא מעניינות כהוא זה. ההנהגה העזתית אינה שואפת להגיע להסדר מדיני ארוך טווח עם ישראל ובעזה, להבדיל מבגדה, כבר אי אפשר להתנחל. הממשלה שם יודעת שישראל לא תכבוש, שוב, את הרצועה והידיעה הזאת, בתוספת השליטה הבלתי מעורערת של החמאס יוצרים אדישות כלפי הבחירות בישראל - יהיו תוצאותיהן אשר יהיו. נראה כי הסנטימנט היחיד של החמאס כלפי ישראל בימים אלה הוא תחושת הניצחון שעדיין מפעמת בקרב המנהיגים לאחר מבצע עמוד ענן. לדידם, הם העבירו את המסר הנכון לישראל: שבכוחם להכניס למקלטים גם את תושבי תל אביב.
