דילוג לתוכן העיקרי

הרגע שבו נחשפו פניה האמיתיות של ישראל הביטחונית

הסרט שומרי הסף על המציאות הביטחונית בישראל, שמוצגת בידי שישה ראשי שב"כ לשעבר, גורם לצופים בו להתפכחות אכזרית
Yuval Diskin, Israel's domestic security chief, makes a public speech at a homeland security conference in Tel Aviv November 1, 2010. Diskin identified cyber technologies as an ascendant international security threat. REUTERS/Nir Elias (ISRAEL - Tags: POLITICS SCI TECH)

ברגע שהסתיימה הקרנת הסרט "שומרי הסף" כשהקרדיטים רצו על מסך הסינמטק בת"א, לצלילי מוסיקה חרישית, השתרר שקט מתוח באולם. הצופים נשארו נטועים בכסאותיהם ללא תזוזה, כשהבעת חוסר אמון נסוכה על פניהם. האווירה הייתה צמיגית וכבדה. גם האורות כמו התמהמהו מלהידלק, כאילו ביקשו להשאיר את הצופים עוד קצת בחושך. כשנדלקו לבסוף, התגלו בין יושבי אולם הקולנוע פניהם האמיתיות של אלה שעל שמם נקרא הסרט - ששת ראשי השב"כ לשעבר שב-95 הדקות האחרונות הופיעו על המסך וחשפו בפני העולם את חולייה הכמעט אנושים של ישראל הביטחונית-מדינית. גם הם, גיבורי הסרט שקודם לכן נחשבו לגיבורי הציבור, נראו קצת המומים.

הסרט "שומרי הסף" מספר את הסיפור שלנו מנקודת מבט ביטחונית מאז מלחמת ששת הימים ועד היום. דרור מורה, הבמאי, העמיד מול המצלמה את אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי איילון , אבי דיכטר ויובל דיסקין, שפעלו כראשי השירות בין השנים 1980 ל-2012. כל אחד מהם מספר, בפשטות מצמררת, על האירועים המרכזיים בתקופת כהונתו, והיו הרבה כאלה: קו 300, האינתיפאדה הראשונה והשנייה, המחתרת היהודית, פיגועי ההתאבדות, סיכולים ממוקדים, רצח רבין – רשימה חלקית ביותר.

אחת התמונות הראשונות שהוקרנו בסרט, מתוך שלל הקטעים שקובצו מארכיון הערוץ הממלכתי, היה גל המעצרים הראשון של פלסטינים בירושלים: גברים ונערים מבוהלים מרוכזים במקום אחד ומוצמדים לקיר אבן – את כל זה כבר ראינו באין ספור תמונות. ובכל זאת, בקטע הזה היה משהו מיוחד: נראו בו פניהם של החיילים הישראלים וניכר היה בהם כי הם לא פחות מבוהלים, נבוכים ומבולבלים. לא יודעים מה ואיך לעשות, כמה כוח להפעיל וכלפי מי בדיוק. בפעם הראשונה נאלצו להתמודד - לא מול צבא לובש מדים, אלא מול אוכלוסיה אזרחית.

מאז, ממחיש הסרט היטב, למדנו את המלאכה, וגם נהיינו מקצוענים.

נדמה היה כי גם עיניהם של הצופים היו עצומות עד כה, והסרט פקח אותן לרווחה. אם עד עכשיו חשבנו, או רצינו לחשוב, שיש מבוגר אחראי, שהחלטות הרות גורל על עתידה של ישראל התקבלו בתבונה, בשיקול דעת ובמחשבה עמוקה, גילינו לפתע – ועוד מפיהם של ראשי מערכת הביטחון עצמם - כי המחשבה לא תמיד הייתה עמוקה וכי ההחלטות הדרמטיות לא התקבלו תמיד בשיקול דעת ובראייה אסטרטגית ארוכת טווח. ואין מדובר רק בתקופת כהונתה של ממשלה אחת, אלא של כל הממשלות מאז 1967.

היקיצה הייתה אכזרית. כשהסרט הסתיים, בעוד הצופים מנסים לעכל את מה שראו עיניהם, הסתובב לפתע אחד הצופים לעברו של ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר (2005-2000), שישב באולם הקולנוע וצעק לו בקול זועם: "איך שיתפת פעולה עם הדבר הזה, עם הסרט הזה? איך עשית את זה? איזו בושה. את זה יראו בכל העולם, תתבייש, תתבייש לך דיכטר".

דיכטר, שרק לפני זמן קצר סיפר מעל המסך על שיטת הסיכול הממוקד שהיה ממוביליה, הגיב בחיוך נבוך. מי שהוביל את הארגון להישגים מודיעיניים מרשימים ביותר והיה יקירו של אריאל שרון מואשם בפניו כמי שפוגע במורל הלאומי - ולא פחות מכך במעמדה הבינלאומי הירוד ממילא של ישראל בעולם. כמעט משת"פ.

מה הוביל להתפרצות כזאת?

דיכטר וחמשת רעיו לשב"כ "שחטו" בסרט, בזה אחר זה, כמעט את כל הפרות הקדושות של ישראל הביטחונית. האנשים שנלחמו יום יום בטרור גינו במילים ברורות את המדיניות שהם עצמם הוציאו אל הפועל במהלך תקופת שירותם הארוכה. לרגע נדמה היה כי הם משלבים ידיים ויוצאים להפיכה נגד ההנהגה המדינית של ישראל לדורותיה.

"הייתה לי ילדות נפלאה", סיפר עמי איילון (2000-1996), שגויס לתפקיד ראש השב"כ לאחר רצח יצחק רבין. "ידעתי שבירושלים יש בית ובקומה השנייה יש מסדרון ארוך ובקצה המסדרון יש דלת ומאחורי הדלת יש אדם חכם שהוא מחליט, מקבל החלטות. הוא חושב. הוריי קראו לו "הזקן".

על רקע דבריו נראתה תמונה של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל.

ואז נראו שוב פניו המודאגים של איילון, שהעיד על עצמו, אולי בבלי דעת: "ושנים מאוחר יותר, אחרי מלחמת יום הכיפורים, הגעתי לירושלים והגעתי לאותו בניין והייתי בקומה השנייה. ראיתי שבקצה המסדרון אין דלת ומאחורי האין-דלת הזה אין אף אחד שחושב בשבילי".

עוד יותר מהכאה על חטאי העבר, ניכרה בדוברי הסרט דאגה מפני העתיד.

בריאיון לאל-מוניטור שקיימה מירב זונשטיין עם במאי הסרט, דרור מורה, בשבוע שעבר הוא סיפר: "רציתי לשים מראה בפני הציבור הישראלי. לעמת ולהראות לו את המצב שבו אנחנו נמצאים".

ואכן. מורה עורך מסע מרתק בזמן מאז מלחמת ששת הימים, שאת הימים שלאחריה מתאר באופן מצמרר אברהם שלום, שהתראיין לראשונה (אך רק בתנאי שלא יישאל על פרשת קו 300). "ברגע שהפסקנו להתעסק עם המדינה הפלסטינית והתחלנו להתעסק בטרור, גם הטרור השתכלל, גם אנחנו השתכללנו. פתאום הייתה לנו המון עבודה, גם בעזה גם בגדה, וגם בחו"ל – ושכחנו מהעניין הפלסטיני".

כל ראשי השב"כ סיפרו בתסכול עמוק על המחתרת היהודית שהקימו מספר מתנחלים, שתכננו לפוצץ את הר הבית בשנות ה-80. "התוצאה של פיצוץ הכיפה, גם היום, יכולה לגרום למלחמה טוטאלית של כל מדינות האיסלם, לא רק מדינות ערביות - לא רק איראן. גם אינדונזיה – במדינת ישראל. קבע יעקב פרי, כל העולם המוסלמי - ממצרים ועד אינדונזיה - היה קם עלינו. זה יכול היה להיות סוף העולם עבורנו".

התוכנית, כידוע, סוכלה, המחתרת היהודית נחשפה ואז יצחק שמיר ראש הממשלה פעל להשיג לכולם חנינה. יעקב פרי , שעמד 7 שנים בראש השב"כ (1995-1988) תואר בעמוד הפייסבוק של הסרט "כתואם ג'ורג' סמיילי", המרגל המיתולוגי בספריו של ג'ון לה קארה. "אתה פורש מן השירות הביטחוני ואז אתה מוצא עצמך קצת, איך לומר, שמאלני", אמר מעל המסך.

 

כך, במשך יותר מ- 90 דקות, קילפו ראשי השב"כ את המסכות והותירו אותן ואותנו חשופים לאיוולת.

כרמי גילון, שעמד בראש השב"כ בין השנים 1996-1994, נראה במהלך ההקרנה מתוח מכולם. גילון היה האדריכל שעמד מאחורי חיסולו של "המהנדס", הלוא הוא רב-המחבלים יחיא עיאש בעזה. מטען הנפץ שהוטמן במכשיר הסלולרי שלו חיסל את האחראי לסדרת פיגועי תופת של חמאס בישראל, אך הביא, בתגובה, גל חדש של פיגועי התאבדות, כמותו לא ידעה ישראל. לא מופרז לומר, שאם היה עוד סיכוי זעיר לשיקום היחסים הטעונים בין הישראלים לבין הפלסטינים אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין, בא גל הפיגועים וקבר אותו קבורת חמור.

לכרמי גילון היו הצלחות רבות, אבל גם כישלון חרוץ אחד שלעולם לא ישכחו לו (והוא גם לא ישכח לעצמו) - רצח רבין (ארבעה בנובמבר 1995). מייד לאחר מכן הוא נטל אחריות והגיש את התפטרותו."אנחנו הופכים חייהם של מיליונים לבלתי אפשריים, לסבל אנושי אחד מתמשך", אמר גילון.

קטע מטלטל נוסף בסרט היה כשדרור מורה, הקריא בפני יובל דיסקין (2011-2005) את חזונו הכמעט נבואי של פרופ' ישעיהו לייבוביץ' אחרי מלחמת ששת הימים, על ישראל העתידית, דברים שבגינם הוצא המדען והוגה הדעות הדגול, כמעט בסקילה, אל מחוץ למחנה (הלאומי).

"המדינה השולטת על אוכלוסיה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת שב"כ עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל".

"אני מסכים עם כל מילה שנאמרה כאן", אמר דיסקין, שכמעט הוצא בעצמו אל מחוץ למחנה בשנה האחרונה ע"י הממסד המדיני, לאחר שהעז להביע בפומבי את התנגדותו לתקיפה אפשרית של ישראל על מתקני הגרעין באיראן. דיסקין הוסיף: "אני אולי לא הייתי מרחיק שזה הפכה להיות מדינת שב"כ אבל ללא ספק הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה מול הפלסטינים יצרה מציאות שהיא די דומה למה שישעיהו לייבוביץ' כתב.

בתוך השקט ששרר באולם הקולנוע עם תום ההקרנה, באורח אוטומטי, נישאו מבטיהם האילמים של הצופים לעבר אותם אנשים, שעמדו בראש המערכת והפכו למבקריה החריפים. "איפה הייתם כל אותן שנים", שאלו אותם המבטים, "למה התעוררתם רק עכשיו, כשכמעט מאוחר? למה לא צעקתם קודם?".

לא נותר לראשי השב"כ לשעבר אלא לשמור על שתיקה רועמת, בדרכם החוצה ללילה תל אביבי קר. את שלהם הם כבר אמרו בשעה וחצי האחרונה.

אז הבשורה הרעה שהסרט מציג היא שבניגוד למה שרבים קיוו – אין מבוגר אחראי ששומר עלינו, לא במערכת הביטחון, וגם לא בממשלה. הבשורה הטובה היא שעכשיו כשאנחנו יודעים את זה, כבר לא נוכל יותר להתעלם מכך.

וחוץ מזה, מכיוון ש"שומרי הסף" נמצא ברשימה המקוצרת של סרטי התעודה, שמתוכה ייבחרו חמשת המועמדים הסופיים לאוסקר – אולי סוף-סוף נזכה בפסלון המיוחל.

 

 

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles