הפיצוץ בעזה צפוי הוא. ברור לכל ששני מיליון איש החיים במצוקה הומניטרית קשה ונשלטים על ידי ארגון טרור זהו חומר נפץ שאחת דינו להתפוצץ. במוקדם או במאוחר. הפיצוץ שאינו צפוי הוא הפיצוץ בגדה המערבית. לתחושה של היציבות היחסית שם יש שני גורמים עיקריים: הראשון, עבודת הסיכול המאומצת, המתמידה והעיקשת של השב"כ כאשר פעילות צה"ל בשטח מעניקה לו את הגיבוי הצבאי; השני, שיתוף הפעולה הביטחוני עם כוחות הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה. אלה מוכוונים למניעת פיגועים, בראש ובראשונה ע"י הנשיא מחמוד עבאס, והוא (שיתוף הפעולה) מתקיים למרות ביקורת ציבורית נרחבת ונוקבת כלפיו. תרומתו לסיכול – רבה.

אבל יציבות זו מאוימת ע"י שורה של תהליכים, שבהצטברם יחד בנקודת זמן אחת עלולים להביא לפיצוץ רבתי היישר בפרצופנו. אמנה תהליכים אלה, אחד לאחד.

• המאמץ המתמיד של חמאס להצית אש פיגועים בגדה. בשנת 2018 לבדה, סיכל השב"כ 480 ניסיונות פיגוע בגדה המערבית, 219 חוליות טרור של חמאס נעצרו, והמספר המעיד יותר מכל – 560 ניסיונות של מפגעים בודדים סוכלו.


• גוברת תחושת חוסר המוצא המדיני. העולם הערבי עסוק בצרותיו, הגבעות בגדה מתמלאות בבתי מתנחלים והקמתה של מדינה פלסטינית, חלומם הלאומי של הפלסטינים, נראית רחוקה מאי פעם, אם לא בלתי אפשרית. פעמיים בעבר הציתו תחושת הבידוד והעדר הסיכוי המדיני אינתיפאדה, בדצמבר 1987 ובספטמבר 2000. הייתי ראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון בסוף 1987 וסגן שר הביטחון בשנת 2000, ואני מתבונן במציאות של היום ואומר לעצמי – כמה דומה!


• בהעדר אופק מדיני ובהעדר הישגים למדיניות מחמוד עבאס (אבו מאזן), אשר שולל את הטרור ומתעקש על המשך השיתוף הביטחוני עם ישראל, נחלשת סמכותה המנהיגותית של ההנהגה הפוליטית בגדה. מנגד מתחזקת השפעת חמאס וגורמים קיצוניים אחרים.


• המצב הכלכלי בגדה, שהוא משופר משמעותית לעומת זה בעזה, הולך ונהיה קשה יותר. זאת בגלל שני קיצוצים משמעותיים בתקציב הרשות הפלסטינית: החרמת חצי מיליארד שקל מהמסים שממשלת ישראל גובה עבור הרשות, והקיצוצים שהשיתה ארה"ב על מוסדות פלסטינים שונים (ובכלל זה מנגנוני הביטחון הפועלים איתנו). מצוקתה הכספית של הרשות עלולה להביא לשיתוקה ואף לקריסתה – גורם מאיץ לכל התפתחות נפיצה.


• הממשל האמריקאי שינה את תפקידו ההיסטורי. במשך כל חמשת העשורים האחרונים השתדלו הממשלים בוושינגטון, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, לשמש כגורם מרגיע, ממתן ומקרב בין שני הצדדים לסכסוך. ממשל טראמפ זנח את העמדה המסורתית הממתנת של קודמיו והפך לגורם פרובוקטיבי בסכסוך, זה המלבה בעקיפין את אש האלימות ולא מכבה אותה. הפגיעה באונר"א, ההחלשה של הרשות ע"י קיצוצים כספיים, הפגיעה ביכולות שיתוף הפעולה הביטחוני, לא נועדו לסייע לביטחון ישראל אלא לרצות פוליטית את ראש הממשלה וחוגו הקרוב. אם "תוכנית המאה" של טראמפ תשקף עמדה זו באופן בוטה, היא לבדה יכולה להוות את הדק ההפעלה של הפיצוץ.


• הציבור הפלסטיני בגדה עוקב אחר התנהלות ישראל בעזה. מתן הכסף הקטארי לחמאס כדמי פרוטקשן מחזק את ההנחה הרווחת שם, כי ישראל מבינה רק את שפת הכוח וכי אין משיגים ממנה דבר אלא באמצעות הטיל המשוגר. לא באמצעות היד המושטת.


• ואחרון אחרון מסוכן. אלימות המתנחלים הקיצונים, אלה המכונים נוער הגבעות, נמצאת בעלייה תלולה. לפי נתוני הפלסטינים, אם בשנת 2017 כולה נרשמו 284 אירועים של תקיפת פלסטינים, בשנת 2018 היו 614 מקרים כאלה וברבע הראשון של 2019, שטרם הסתיים, 125 מקרים לפחות. די באירוע אחד כדי להצית תבערה גדולה .

באומרי פיצוץ רבתי בגדה המערבית אני מתכוון לכך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני ילבש שוב צורה אלימה ובהיקף גיאוגרפי שיכלול את הגדה המערבית כולה על עריה, כפריה ומחנות הפליטים שם. בשפה צבאית זה נקרא עימות-בין-קהילתי, מלחמת אזרחים בין אלה שהם אזרחים לבין אלה שהם לא. למלחמה כזו אין מנגנון סיום, היא מתארכת זמן רב עם קורבנות רבים ומאות אלפי עקורים. סוריה היא דוגמא מחרידה לכך.

לעימות בין-קהילתי בגדה תהיינה השלכות בכל תחומי החיים במדינה. הכלכלה, הייצוא, התיירות – כל אלה ייפגעו. הבידוד המדיני של ישראל יגבר. צה"ל יהפוך שוב לכוח שיטור, מה שיפגע במוכנותו למלחמה כמו בערב מלחמת לבנון השנייה [2006].