בצמרת כחול לבן העסקים לכאורה כרגיל: השבוע [2 ביוני] הודיעה המפלגה כי למרות הרינונים והפרסומים השונים, הרוטציה בין בני גנץ ליאיר לפיד תישאר על מכונה כי "הסכמים יש לכבד". בהודעת המפלגה לא נאמר כי "זה הדבר הנכון לעשות" ואיש מבכיריה, למעט לפיד, לא באמת חושב שהמשך הרוטציה בין השניים מסייע אלקטורלית למפלגה. ההחלטה להמשיך בכל זאת, שאיננה סופית, ממחישה את עוצמתו הפוליטית של לפיד, היחיד מבין בכירי כחול לבן שמאחוריו גוף פוליטי אמיתי ומנוסה עם מערכות לוגיסטיות וצבא מתנדבים ופעילים מסור בכל רחבי הארץ.
השאלה היא מה יקרה במעלה הדרך, או במורדה, לקראת ה-17 בספטמבר. "קיבלנו הזדמנות שנייה", אמר לפיד לאחר שבנימין נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה והכנסת פיזרה את עצמה [30 במאי]. הוא צודק. הבעיה היא שההזדמנות הזו אינה כוללת, בשלב הזה, גם כלים חדשים או אמצעים שוברי שוויון שיאפשרו לכחול לבן להצליח במה שנכשלה באפריל האחרון: להביס את נתניהו. אולי אפילו להיפך. קיימת אפשרות לפיה יו"ר מפלגת העבודה הבא (הפריימריז יתקיימו ביולי הקרוב) יהיה אלקטורלי יותר מאבי גבאי ויצליח להחזיר למפלגה חלק ממה שאיבדה לטובת כחול לבן. וזה עוד לפני שנהגה השם המפורש "אהוד ברק", ששוקל ברצינות לחזור ולהתמודד על ראשות העבודה. בכחול לבן יצטרכו להתמודד בזירה מורכבת ומסוכנת יותר מזו שעמדה בפניהם באפריל, אבל ללא שינוי כלשהו באמצעים שיעמדו לרשותם. כאמור אולי אפילו להיפך.
