דיפלומטיה לעניים: ישראל קונה ידידים בנשק

במקום לבסס את מעמדה בעולם על צדק ושוויון, ישראל מייצאת נשק וסייבר לרודנים. במקום היוזמה הערבית שמציעה לה יחסים נורמליים עם המדינות הערביות והמוסלמיות, ישראל מלקטת פירורים משולחנותיהם של שליטים עריצים וגזעניים.

al-monitor .

נוב 29, 2018

"הביקור הזה משקף את מעמדה העולה של ישראל בין העמים", כך חגג השבוע [25 בנובמבר] ראש הממשלה בנימין נתניהו את "הביקור ההיסטורי" של נשיא צ'אד, אידריס דבי, בישראל. למחרת קיבל נתניהו את פניו של נשיא צ'כיה מילוש זמאן, שהתבדח כי מכיוון שאינו דיקטטור, לצערו, הוא אינו יכול להתחייב לגבי העברת שגרירות ארצו לירושלים.

השבוע התבשרנו גם שמאחורי הקלעים מתפתח רומן דיפלומטי בין נתניהו לשליט סודאן עומאר אל-באשיר, שנושא על גבו צו מעצר בינלאומי בגין פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. הגיע הזמן שגם הדיקטטור האפריקאי הזה ישלם לישראל במטבע דיפלומטית על יחסי הציבור שהיא עושה למענו בוושינגטון. וכמו שישראל מעניקה לסודן שירותים דיפלומטיים, היא מעניקה גם שירותים אחרים (כגון נשק) למדינות אחרות. לא בכדי אמר האורח מצ'אד, "יש לנו מאבק משותף ברעה החולה של המאה הזו שזה הטרור."

תחקיר מוסף "הארץ" [19 באוקטובר], שהתבסס על כמאה מקורות ב-15 מדינות, גילה שאחד התסמינים של הרעה החולה הזאת הוא שימוש שעושים רודנים ברחבי העולם באמצעי ריגול תוצרת ישראל לצורך מעקב אחרי מתנגדים פוליטיים ופעילי זכויות אדם. במילים אחרות, מעודנות יותר, אלה שנתניהו עצמו השתמש בהן השבוע: "רואים מדי שבוע את ההתממשות של התפיסה שלנו, של טיפוח העוצמה הכלכלית-טכנולוגית, לצד העוצמה הביטחונית-מודיעינית, לקבל את העוצמה המדינית-דיפלומטית".

התפיסה של נתניהו היא ייצוא נשק וסייבר לרודנים + יחסי ציבור לדיקטטורים = ביקורים מתוקשרים + יחסי ציבור לנתניהו. במשוואה שלו אין מקום לכיבוש, להתנחלויות ולקיפאון המדיני. תרועות הניצחון שליוו את מסעותיו של נתניהו לעומאן (בסוף אוקטובר) ולבודפשט (ביולי 2017) וקבלות הפנים הנלהבות בישראל למנהיגי צ'אד וצ'כיה, באות ללמדנו שרק נתניהו יכול בעת ובעונה אחת לטפח את מפעל ההתנחלויות ולהנציח את הכיבוש, לחסל את התהליך המדיני, לטפח את יחסיה של ישראל עם אירופה ולפרוץ את החרם הערבי-מוסלמי

אין זו הפעם הראשונה, ומן הסתם גם לא האחרונה, שבה נתניהו בונה על זכרונו הקצר של הציבור. הוא עצמו, כסגן שר חוץ צעיר, היה חבר במשלחת ישראל לוועידת השלום שכונסה במדריד באוקטובר 1991, בהשתתפות נציגים מתריסר מדינות ערב. בהרצאה שנשא כעבור שנתיים ציין מי שעמד אז בראש צוות השלום האמריקאי, דניס רוס, כי "כאן נולד המגע ומארג הקשרים העשיר והמגוון בין ישראל למדינות ערב" (מתוך ספרו של איתן בנצור, "הדרך לשלום עוברת במדריד", עמ' 198). בנוסף, הוועידה פתחה בפני ישראל את שעריהן של שתי מעצמות העל, רוסיה וסין, וסללה את הדרך ליחסים דיפלומטיים מלאים עם הודו ועם דרום קוריאה. 

נתניהו סומך על כך שמתי מעט יודעים מה היא השותפות האירופית-ים-תיכונית, הידועה בשם "תהליך ברצלונה", שהשבוע [28-27 בנובמבר] מלאו לה 23 שנה. על היוזמה, שהייתה מבוא להסכם הסחר החופשי הראשון של ישראל עם מדינה כלשהי, חתום אהוד ברק, אז שר החוץ בממשלת פרס. ההסכם, שהביא לביטול הדרגתי של כל המכסים על הסחר בסחורות תעשייתיות בין ישראל לאיחוד, היה אחד מפירותיו המתוקים של הסכם אוסלו.

בנוסף לישראל ומדינות האיחוד האירופי, היו חברות ב"תהליך ברצלונה" אלג'יריה, תוניסיה, טורקיה, ירדן, לבנון, מלטה, מצרים, מרוקו, סוריה, קפריסין, הרשות הפלסטינית ולוב כמשקיפה. החזון של יוזמי תהליך ברצלונה היה הפיכת אזור הים התיכון לאזור של שלום, באמצעות חיזוק היציבות ועידוד הפיתוח הכלכלי האזורי. הסכם האסוציאציה עם אירופה (הסכם ההתאגדות בין ישראל לאיחוד האירופי מ-1995) מוסיף להתקיים, על אף שממשלות הימין הישראלי שקדו בעיקר על עידוד הפיתוח הכלכלי של היישובים היהודים מעבר לקו הירוק.

ספק רב אם האיחוד האירופי היה חותם על ההסכמים האלה עם  ישראל, אילו ממשלת נתניהו, שרודפת ארגוני זכויות אדם הנהנים ממימון אירופי, הייתה אז בשלטון. אלמלא הסכם אוסלו, שנתניהו הוביל את ההסתה נגד אדריכליו, דגל ירדן לא היה מתנוסס מעל שגרירות הממלכה ברמת גן. הדעת נותנת שאילו נתניהו היה אז בשלטון, לצדם של נפתלי בנט ואיילת שקד, ישראל לא הייתה פותחת נציגויות דיפלומטיות במדינות המפרץ, וסעודיה ובחריין לא היו פורשות [2005-2004] מהסכם החרם הערבי.   

נתניהו סומך על כך שקומץ ישראלים זוכרים את תהליך אנאפוליס, שהשבוע [28-27 בנובמבר] מלאו 11 שנה להשקתו. בנוסף לאישים בכירים ממדינות המערב, מצרים וירדן, שנענו להזמנתו של הנשיא בוש והתייצבו לצדם של ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט והנשיא מחמוד עבאס, היו שם נציגים רשמיים מאיחוד האמירויות, בחריין, עומאן, סעודיה, קטאר, תימן, עיראק, פקיסטן, מאוריטניה, אינדונזיה, מלזיה, אלג'יריה, תוניסיה וסנגל. בהצהרת אנאפוליס התחייבו מנהיגי ישראל והפלסטינים לפעול "בהמשך למטרה של שתי מדינות – ישראלית ופלסטינית – שחיות זו בצד זו בשלום ובביטחון", ולפתוח במו"מ באופן מיידי ובנחישות כדי להגיע בתוך שנה להסכם קבע.  

בינתיים אולמרט נשלח לכלא ופינה את מקומו לנתניהו. רוח השלום שנשבה מאוסלו ואנאפוליס פינתה את מקומה לרוח רעה של טרור ומצור, כיבוש וגירוש. במקום לבסס את מעמדה בעולם על צדק ושוויון, ישראל קונה ידידים בנשק ותעודות הכשר. במקום היוזמה הערבית שמציעה לה מזה 16 שנה יחסים נורמליים עם כל מדינות ערב ורוב העולם המוסלמי, ישראל מלקקת את שפתיה מפירורים שהיא מלקטת משולחנותיהם של שליטים עריצים ומנהיגים גזעניים.

מאמרים מומלצים

כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020
נתניהו לא כשיר לקבל על עצמו את מלאכת הרכבת הממשלה
עקיבא אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 5, 2020
כמו ב-1996, ברית המקופחים התייצבה מאחורי נתניהו
מזל מועלם | הבחירות בישראל | מרץ 4, 2020

יותר מ ישראל פולס

al-monitor
הבחירות השלישיות רק הגבירו את הכאוס הפוליטי
מזל מועלם | | מרץ 6, 2020
al-monitor
כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020