בעוד ישראל מסלימה את מלחמתה באיראן וחיזבאללה ואף תוקפת (על פי פרסומים זרים) לראשונה מזה חמש שנים בשטחה של לבנון, נראים סימנים ראשונים לכך שהסיוט האמיתי לא מתבשל לבנימין נתניהו בטהרן או בביירות אלא בוושינגטון. הרמזים שלפיהם נערכים מגעים ראשונים, בתיווך צרפתי, למפגש בין הנשיאים דונלד טראמפ לחסן רוחאני הם החדשות הרעות ביותר שהגיעו לנתניהו, למעט תיקיו הפליליים. הטון הפייסני שצץ לפתע בנימת דבריו של טראמפ באשר לאיראן יכול להפוך לתרחיש האימים האולטימטיבי, שפורט כאן במאמרים קודמים, על פיו עלולה איראן להפוך לצפון קוריאה החדשה: דמון תורן של טראמפ שלובש בן לילה דמות חדשה, כמו סינדרלה, וממיר את עצמו לרומן לוהט שמוליד פארסה.

ישראל לא אוספת מודיעין על אדמת ארה"ב ולא מרגלת אחרי ידידתה הגדולה ביותר מאז הנפילה הקשה בפרשת פולארד. זה לא אומר שישראל לא מנסה להבין את המדיניות האמריקאית, לנתח את מהלכי הממשל, את השפעת הקונגרס ואת התרחישים השונים הקשורים למהלכים האמריקאים העתידיים. מיטב המוחות עסוקים בניתוחים הללו, שחשיבותם לביטחון הלאומי הישראלי גבוהה. כעת, מיטב המוחות מוצאים את עצמם אובדי עצות מול המציאות. לנבא את טראמפ קשה יותר מלהבין את סוד הבריאה.

פעם נהגו להגיד במודיעין הישראלי שהדבר היחיד שהם חייבים לדעת בכל רגע נתון הוא מה מתרחש בין שתי אזניו של השליט הערבי. מה עובר במוחו. מה הן תכניותיו. היום, עוסקים בישראל יותר ויותר במתרחש בין אזניו של הנשיא טראמפ. האם ניתן לנבא את מדיניותו? האם הוא רציונלי? רגשני? אימפולסיבי? האם יש נוסחה סודית שתאפשר להבין לאן הוא הולך?

עד טראמפ, מלאכת ניתוח המדיניות האמריקאית הייתה מורכבת ממשתנים לא מעטים: יחסי הכוחות בסנאט ובבית הנבחרים, השפעת איפא"ק, מיפוי פנימי של אנשי הנשיא ויועציו, על פי משקלם הסגולי והשפעתם, האידיאולוגיה של הנשיא, שיקוליו הפוליטיים. היום, כל אלה נחים בשלום על משכבם. טראמפ הוא חיה אחרת לגמרי. שום דבר לא סופי, אי אפשר לדעת כלום מראש, מה שהגיוני לא יקרה, מה שיקרה לא תמיד הגיוני, וחוזר חלילה.