ישראל פולס

הר הבית: לוותר על הריבונות הישראלית, להרשות תפילה יהודית

p
המחבר
בקצרה
העובדה שהימין צודק בכך שהריבונות הישראלית אינה מופעלת בהר הבית, איננה אומרת שיש להפעילה. במסגרת חוזה שלום אפשר לקבוע שהריבונות תעבור לגורם פלסטיני או כלל-מוסלמי, וכל מי שירצה לעלות להר כדי להתפלל – יהודי או מוסלמי – יורשה לעלות ולהתפלל.

בעיד אל-אדחא, חג הקורבן המוסלמי, מונעים מיהודים לעלות להר הבית. זה חלק מהסטטוס קוו שנקבע לפני 52 שנה, בהנחייתו של שר הביטחון הכל יכול דאז, משה דיין. הריבונות על הר הבית היא אמנם ישראלית, אך המקום מנוהל על ידי בני סמכא מוסלמים ירדניים.

קשה מאוד להסביר לזר את הסיבה לכך שדווקא המקום הזה מעורר כל כך הרבה מחלוקת ואלימות, שהרי מדובר במנהיגים שהם, רובם ככולם, חילונים; הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני. מדובר במצב שבו הגורמים היהודים האורתודוכסים דווקא מתנגדים לעלייה להר הבית, ומי שעולים אליו הם יהודים חילונים ודתיים "רכים" מבחינה דתית, אך קיצונים מבחינה לאומית.

ליהודים אסור להתפלל בהר הבית, ואם מישהו נתפס ממלמל תפילה חרישית מיד מעכבים אותו ומוציאים אותו מן הרחבה. משמר הגבול הישראלי מסנן את הנכנסים לרחבה המקודשת הזאת, ורשות הכניסה (בעיקר בהקשר לגיל המתפללים המוסלמים) תלויה במצב הביטחון ובהערכת הסיכון להתפרצות אלימה בין מוסלמים ליהודים. בצד הישראלי נאסרת, לעתים, הכניסה ליהודים לזמן קצר או אפילו למשך כמה שנים. לפעמים נמנעת הכניסה מחברי כנסת, ובדרך כלל היא נמנעת מפעילים קיצונים המבקשים להתפלל שם כדי להוכיח ריבונות ישראלית או כדי להניף את דגל ישראל.

בעוד השנה המוסלמית היא שנה ירחית, השנה היהודית היא שילוב של שנת שמש ושנת ירח. לכן אין תיאום בין מועדי החגים של שתי הדתות. השנה, למשל, חל תשעה באב – יום האבל על חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני – במהלך עיד אל-אדחא המוסלמי, שבמהלכו מתקיימת גם העלייה השנתית לרגל למכה. מי שנוהג לעלות להר הבית למרות האיסור הרבני, עושה זאת, במיוחד, בתשעה באב, ולכן היה קושי השנה [2019] לדבוק בסטטוס-קוו ולמנוע מיהודים לעלות כדי שלא להפר את שמחת החג של המוסלמים.

הקבינט המדיני-ביטחוני החליט לאפשר, עקרונית, את עליית היהודים להר הבית, אך לעשות זאת תוך הערכת הסיכון שבו כרוכה העלייה הזו בהתאם לרמת המתיחות בשטח. המשטרה החליטה, בתחילה, לעכב את כניסת היהודים, ואחר כך התירה אותה. היו עימותים, היו פצועים, היו מעצרים ולא היו הרוגים. כולם נשמו לרווחה.

למעלה מרבע מאה אנחנו דנים עם הפלסטינים על הפתרון הרצוי לשאלת הר הבית. החילונים הנושאים והנותנים על עתידה של העיר העתיקה בירושלים כבר הציעו להעניק את הריבונות לאלוהים, לוותר על ריבונות בכלל, להסכים לריבונות משותפת או להקים ועדה בהשתתפות כמה מדינות מוסלמיות לצד ארה"ב וישראל כדי לנהל את השטח שגודלו אינו מגיע לקילומטר רבוע. בשולי השיחות התקיימו, תמיד, טיעונים פסבדו היסטוריים ודתיים למחצה, שבאמצעותם ניתן היה לעצבן, בקלות, את הזולת.

ערפאת, למשל, זכר מילדותו את היהודים שהתפללו בתחום הצר שבין הכותל המערבי ושכונת המוגרבים (שישראל הרסה לחלוטין בתום מלחמת ששת הימים), אבל הוא ידע שיהודים אינם עולים אל ה"חראם א-שריף" ולא הבין למה הם רוצים לעלות עכשיו. הוא גייס את ה"ידע" הארכיאולוגי שלו כדי לטעון שבית המקדש היה, בכלל, בשומרון ולא בירושלים.

הצד הישראלי נהג לחזור על העובדה שירושלים אינה מוזכרת כלל בקוראן, למרות שהיא מוזכרת בתנ"ך אין סוף פעמים בשמה זה ובכינויים רבים אחרים, והטיל ספק בכך שמוחמד אכן רכב על סוס מעופף בשם אל-בוראק ממכה ל"מסגד הקיצון" ועלה משם השמיימה... והרי באסלאם הר הבית או חראם א-שריף הוא השלישי בקדושתו, אחרי מכה ומדינה, ואילו לנו (היהודים) אין מקום מקודש מזה בעולם! אבל שום צד לא השתכנע מהניתוחים ההיסטוריים של זולתו.

אני מאמין כי הפתרון שמצאנו ב"יוזמת ז'נבה" מ-2003, ואשר על פיו תועבר הריבונות על הר הבית למדינה הפלסטינית שתקום, ומצד שני תוכר ריבונות ישראל על הכותל המערבי, הוא הפתרון הסביר ביותר, אבל אין בכך די.

הימין בישראל טוען כי ישראל איננה מממשת את ריבונותה בהר הבית, מהלכת על בהונות, ונכנעת ללחצים כדי להימנע מחזרה על מאורעות תרפ"ט [1929] שהובילו לטבח יהודי חברון או ל"אינתיפאדת אל-אקצה", שהחלה מיד לאחר עלייתו הפרובוקטיבית של מי שהיה אז ראש האופוזיציה, אריאל שרון, להר הבית, בלוויית אלף איש [ספטמבר 2000]. העובדה שהימין צודק בכך שהריבונות הישראלית אינה מופעלת בהר הבית, איננה אומרת שיש להפעילה, אלא שיש לחשוב מחדש על משמעותה של הריבונות הזו, אשר שום גורם בעולם אינו מכיר בה, אף לא ממשל טראמפ.

הוויתור הישראלי על ריבונות בהר הבית הוא, בעצם, ויתור על דבר שאיננו, באמת, בידי ישראל, ושאין לה צורך שיהיה בידה. במסגרת חוזה שלום בין ישראל למדינה הפלסטינית, אפשר יהיה לקבוע שהריבונות תעבור לגורם פלסטיני או כלל-מוסלמי, אבל שהסטטוס קוו אשר ישראל קבעה באופן חד צדדי לאחר כיבוש מזרח ירושלים, יבוטל.

החלופה צריכה להיות: כל מי שירצה לעלות להר, לאחר שיובטח כי אינו מהווה סיכון ביטחוני, וכל מי שירצה להתפלל בהר, יורשה להתפלל, בין אם מדובר בהקמת מבנה תפילה מיוחד ובין אם לא. אפשר יהיה להגביל את התפילות לשעות מסוימות ולימים מסוימים. כך, למשל, אם חג מוסלמי יתנגש בחג יהודי, ניתן יהיה לאפשר שעות אחדות של עלייה ותפילה ליהודים ושעות אחרות למוסלמים, מבלי לפגוע ברגשותיו של איש ומבלי לחיות במתח לקראת כל חג פן תתפרץ אש השנאה המיותרת.

הצד הפלסטיני יראה בכך שהריבונות על חראם א-שריף עוברת לידו – הישג היסטורי, ואילו היהודים הרוצים לעלות להר למרות מצוות הרבנים, לא יצטרכו להסתיר את פיותיהם כאשר הם ממלמלים את תפילותיהם. איש באמונתו יחיה.

 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

ד"ר יוסי ביילין מילא תפקידים שונים בכנסת ובממשלות ישראל. תפקידו הממשלתי האחרון היה שר המשפטים והדתות. לאחר שפרש ממפלגת העבודה עמד בראש מפלגת מרצ. בין השאר יזם את תהליך אוסלו, את הבנות ביילין-אבו מאזן, את יזמת ז'נווה ואת פרוייקט תגלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept