ישראל פולס

אנטי ציונות איננה בהכרח אנטישמיות

p
המחבר
בקצרה
מי שמבקש להיות ידיד ישראל צריך ללכת בתלם המזהה את ההתנגדות לציונות עם אנטישמיות, אך אין זה המאבק הנכון מבחינתה של ישראל. אמנם לא פעם אנטי ציונות היא אכן מסווה לאנטישמיות, אבל בין שני המושגים יש רק חפיפה חלקית. אין ביניהם זהות.

המערכה של ממשלת ישראל על זיהוי אנטי ציונות עם אנטישמיות זוכה להצלחה בלתי מבוטלת. לפני כשלוש שנים [מאי 2016] החליטה הברית הבינלאומית לזכר השואה (IHRA) להוסיף להגדרת האנטישמיות גם ביטויים כנגד מדינת ישראל "כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי".

דברים דומים לכך נאמרו על ידי נשיא צרפת, עמנואל מקרון, כבר ב-2017, וגם בפגישתו עם ראשי הקרי"ף (הקהילה היהודית בצרפת) שהתקיימה השבוע (21 בפברואר, ראו מאמרה של רינה בסיסט כאן באל-מוניטור). מקרון חזר והדגיש את הזיהוי בין אנטישמיות ואנטי ציונות, והבטיח כי צרפת תגדיר את ההתנגדות לציונות כסוג של אנטישמיות. ג'רמי קורבין זכה לביקורת קשה על כך שמפלגת הלייבור הבריטית שבראשותו לא אימצה את הגדרת IHRA, ועל רקע הביקורת שונתה ההגדרה הבריטית ואומצה התייחסות הברית הבינלאומית [ספטמבר 2018].

אם כך, מי שמבקש להיות ידיד ישראל צריך ללכת בתלם המזהה את ההתנגדות לציונות עם אנטישמיות. אינני בטוח שזהו המאבק הנכון מבחינתה של ישראל, ואני מתקשה להבין איזה יתרון צומח לנו מן הזיהוי הזה. הרעיון הציוני רואה את יהודי העולם מתקבצים בישראל. אבל מי שאינו תומך בכך אינו, בהכרח, אנטישמי.

היסטורית, זו קביעה מוטעית. האנטישמיות הייתה המניע המרכזי מאחורי הקמתה של התנועה הציונית נוכח תחושת המחנק שחשו יהודי אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר מצאו את עצמם נדחקים ממקצועות שונים ומוגבלים למכסה בתחומים אחרים, מועמדים לדין על עבירות שלא עברו וזוכים לביטויי שנאה מימין ומשמאל. האנטישמים של המאה ה-19 לא היו אויבי הציונות, ובמידה מסוימת הם מצאו לעצמם מכנה משותף איתה: הם העדיפו את אירופה נקייה מיהודים, והציונות קראה ליציאת יהודי אירופה. לא פעם התקיים שיתוף פעולה בין השונאים לשנואים.

הדוגמה הבולטת ביותר לכך בימינו היא המכנה המשותף המשונה שבין קבוצות אוונגליסטיות בעולם לבין הימין בישראל: באחרית הימים הם מבקשים להבטיח את התנצרות היהודים ולסלק מן העולם את היהודים שלא יתנצרו, אך בינתיים היהודים מהווים עבורם סוג של "חמורו של משיח"; לשיטתם, רק עלייתם של היהודים לארץ ישראל השלמה והבלתי מחולקת תוכל להחזיר את ישו לחיים בפעם השנייה. בינתיים הם תומכי ישראל מובהקים הנתפשים כ"אוהבי ישראל" יותר מיהודים רבים בתפוצות. את חזון אחרית הימים הם שומרים לעצמם בכספת.

נכון שלאחר השואה ולאחר הקמת מדינת ישראל הצטמצמה מאוד האנטישמיות הגלויה, ועמה גם ההתנגדות הבוטה להקמתה של מדינה יהודית במערב. מי שנשאו את דגל העוינות לישראל והפכו את "הפרוטוקולים של זקני ציון" לקוראן השני, היו מדינות האסלאם ובעיקר מדינות ערב. לשנאת ישראל שלהן נלוותה שנאת יהודים, אבל אי אפשר לומר שהאנטי ישראליות הערבית היא רק לבוש חדש לאנטישמיות. ההיפך הוא הנכון: ההתנגדות למדינה היהודית הובילה לתופעות אנטישמיות בעולם הערבי השמי.

קיים מתח מתמשך בין המאבק באנטישמיות לבין השאיפה להתכנסות היהודים במדינה אחת. אחת הדוגמאות לכך היא דבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני כארבע שנים בפריז [ינואר 2019], לאחר התקפת הטרור על ה"היפר כשר" בבירה הצרפתית. נתניהו, כמעט באופן ספונטני, העלה את התגובה הציונית הקלאסית וקרא ליהודי צרפת, על רקע הפגיעה בהם, לעלות ארצה. ממשלת צרפת קיבלה זאת כעלבון צורב, וראש הממשלה דאז, מנואל ואלס, אמר שצרפת בלי יהודיה לא תהיה אותה צרפת. ואלס ראה באנטישמיות תופעה גזענית שאסור שתתקיים בארצו, אבל את התשובה לתופעה הוא ראה בחינוך הצרפתים ולא בעלייה המונית של יהודים לישראל.

בישראל עצמה חיים מיליוני אזרחים על הספקטרום שבין "לא ציונים" ו"אנטי ציונים". רוב הפלסטינים החיים בישראל או כמעט כולם, רואים בציונות תנועה שהרחיקה מישראל את קרוביהם ואשר תובעת לעצמה עדיפות על פניהם. רובם ככולם משלימים עם קיום המדינה, ממלאים את חובותיהם האזרחיות, וחלקם הגדול אפילו גאה בה ומודה ביתרונותיה על פני מדינות אחרות. אבל הם רואים בעצם הרעיון הציוני את הגורם לקיפוחם, ומתקשים להבין איך אנו מעזים לקבוע ש"התנ"ך הוא הקושאן שלנו", כפי שטען דוד בן גוריון בפני ועדת פיל ב-1937, ומדוע הגענו דווקא לפלסטינה כשנמלטנו מן האנטישמיות האירופית.

לצדם של הערבים נמצאים החרדים. הם רואים בציונות משום דחיקת הקץ, סוג של התרסה כנגד התפישה הדתית המבקשת להמתין למשיח ולא להקים מדינה יהודית שלא על דעתו. יש ביניהם החיים בישראל והמחרימים כל מה שקשור בה – מאזור הזמן (!) בשעונם,  דרך החזקת תעודת זהות ועד תשלום מסים ודברים היוצאים באלה. יש כאלה המסתפקים בכך שאינם שרים את ההמנון ואינם עומדים בצפירה ביום הזיכרון לשואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל, ובכך שאינם מוכנים לכהן בה בתפקידי שרים כדי שלא ליטול על עצמם את האחריות לחטאיה של המדינה. חלקם אנטי ציונים קיצוניים וחלקם מדחיקים את אנטי ציוניותם, וכששואלים אותם אם הם אנטי ציונים, הם משיבים תמיד את אותה התשובה: "אנחנו מתפללים 'לשנה הבאה בירושלים'". הם משוכנעים שזו התשובה המוחצת ביותר לשאלה המטרידה.

יש גם מיעוט קטן בקרב יהודי ישראל החילונים שאיננו ציוני, והוא גאה בעמדותיו ונאבק עליהן – למן ה"כנענים" שקראו ב-1939 להשתלבות היהודים באזור והפיצו כרוזים כנגד הציונות, ועד הקומוניסטים העבריים ואחרים. כל הקבוצות הללו רחוקות מאנטישמיות כרחוק מזרח ממערב, וכל אחת מהן מתנגדת לציונות מסיבותיה שלה.

אי אפשר להתעלם מהקשר בין אנטישמיות ואנטי ציונות. לא פעם אנטי ציונות היא אכן מסווה לאנטישמיות, אבל איננו עושים טובה לאיש בכך שאנחנו מבקשים לזהות בין שני המושגים. יש ביניהם חפיפה חלקית ואין ביניהם זהות. תהיה זו טעות לקבע זאת בחוק, ותהיה זאת טעות לראות בחוק כזה הישג ישראלי כלשהו.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

ד"ר יוסי ביילין מילא תפקידים שונים בכנסת ובממשלות ישראל. תפקידו הממשלתי האחרון היה שר המשפטים והדתות. לאחר שפרש ממפלגת העבודה עמד בראש מפלגת מרצ. בין השאר יזם את תהליך אוסלו, את הבנות ביילין-אבו מאזן, את יזמת ז'נווה ואת פרוייקט תגלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept