ביום חמישי לפני הצהריים [13 בדצמבר], התפוצצה מדיניותו הביטחונית של בנימין נתניהו בידיו של בעליה. העיקרון המכונן היה פשוט: להרגיע, לרצות ולשחד את חמאס עזה כדי לשמור על שקט בגזרה הדרומית, לבנות על המשך רגיעה ביהודה ושומרון ולמקד את כל המאמץ בגזרה הצפונית כדי לשלול מנסראללה את המנהרות שחפר בחשאי ולהמשיך למנוע מאיראן את פרויקט ההתבססות בסוריה והעצמת חיזבאללה. עד עכשיו זה עבד לא רע.

יום חמישי דווקא התחיל מצוין: בלילה היו לכוחות הביטחון הצלחות מסחררות. השב"כ, הימ"מ (היחידה המשטרתית ללוחמה בטרור) וצה"ל הצליחו לאתר את חברי חוליית הירי שביצעה כמה ימים קודם פיגוע בכניסה ליישוב עפרה, להרוג אחד מהם ולהמשיך לרדוף אחר האחרים. בנוסף, בימים האחרונים הצטבר המידע המיוחל על מקום הימצאותו של אשרף נעאלווה, המחבל שביצע לפני כחודשיים פיגוע רצחני באזור התעשייה של ברקן [7 באוקטובר]. לקראת עלות השחר נוצר עמו מגע, הוא פתח באש על הכוחות, נורה ונהרג. חודשיים תמימים הצליח המחבל הבודד הזה לשטות במכונה הביטחונית-מודיעינית הישראלית, בעיקר בזכות העובדה שפעל לבד, נטול מנגנונים או היררכיה. חיסולו החזיר לשב"כ את ההילה של מכונה בלתי מנוצחת ונתניהו יכול היה לסמן עוד "וי" במחברתו.

אלא שאז נעצרה מכונית מול טרמפיאדה בצומת גבעת אסף, סמוך מאוד למקום הפיגוע בעפרה. מחבל אחד יצא ממנה, פתח באש, הרג שני לוחמי צה"ל שניצבו שם, פצע אנושות חייל נוסף וצעירה בת 20, נטל מאחד החיילים ההרוגים את נשקו ונעלם בשלום.

בישראל כבר יודעים שמדובר בחוליית חמאס, כנראה אותה חוליה שביצעה את הפיגוע בעפרה ביום ראשון [9 בדצמבר]. מחירו של הפיגוע בדמים היה קשה, אבל העובדה שחוליית ירי מאורגנת, מאומנת ונחושה מסתובבת באזור רמאללה, בין רגליהם של מנגנוני הביטחון הפלסטינים, השב"כ, צה"ל ואמצעיו השונים ועושה בשטח כרצונה, צריכה להדליק זרקור אדום בוהק בירושלים. עזות המצח של חבריה שהצליחו, בשיאה של כוננות צבאית, כשצה"ל פרוס בשטח במלוא כוחו, להרוג שלושה לוחמים ועוד להימלט ללא פגע, טלטלה ביום חמישי את הצמרת הצבאית בישראל. כמעט כולם מסכימים שמשהו חדש ורע עלול להתחיל עכשיו. נתניהו עלול לגלות את מגרעותיו של תיק הביטחון מהר מכפי שציפה.