ישראל פולס

האם נתניהו הכי שמאלן בקבינט המדיני-ביטחוני?

p
המחבר
בקצרה
כמעט עשור אחרי שהכריז שאם יעלה לשלטון ימוטט את חמאס, בנימין נתניהו מבין שאין לישראל אינטרס בכך. גישתו זו משרתת את נחישותו להחליש את אבו מאזן ומהווה תירוץ להמשך הקיפאון עם הרשות, שהרי הדבר היחיד המסוכן לנתניהו יותר מהסתבכות במלחמה, הוא הסתבכות בשלום.

ביום שני האחרון 29)  באוקטובר) , כמעט עשר שנים אחרי שהצהיר בפה מלא שאם יעלה לשלטון יורה לצה"ל לפלוש לרצועת עזה, להפיל את שלטון חמאס ולבער את קן הטרור, הודה בנימין נתניהו בפעם הראשונה בקולו שישראל "אינה רוצה בהפלת שלטון חמאס". ראש הממשלה כינס את הכתבים המדיניים ונשא באוזניהם נאום מפורט ומשכנע שבו הסביר מדוע אין לישראל כרגע אינטרס להפיל את חמאס והיא מסתפקת בהשגת הסדרה שתמנע את קריסתה של עזה. על פי נתניהו, קריסת עזה "תתפוצץ עלינו". הוא האשים בקריסת התשתיות ההומניטרית ברצועה את יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן.

עד היום, בנה נתניהו לעצמו את תדמית המאצ'ו, ה"חזק מול חמאס". זו אף הייתה ססמת הבחירות שלו בקמפיינים קודמים. הוא בידל את עצמו בעוצמה ממדיניותן של ממשלות קודמות, ובעיקר ממדיניותו של אהוד אולמרט, שאמנם הוביל את צה"ל למבצע "עופרת יצוקה" ולתמרון קרקעי בתוך עזה (2008), אך הפסיק אותו בטרם הכרעת חמאס, מאותן סיבות בדיוק שנתניהו פירט השבוע. אלא שאז, היה זה נתניהו שהסתער על אולמרט, ציפי לבני ואהוד ברק והצהיר, "אצלי זה ייראה אחרת". היום, מתברר שלא אמר אמת. בישראל מכנים את התופעה הזו בשם "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". לראשונה מודה נתניהו בכך, בפה מלא.

המדהים במצב הכאוטי והלא פתור הזה, הוא היפוך ההיסטוריה: כמעט במקביל לדבריו אלה של ראש הממשלה, התכנסה ברמאללה המועצה המרכזית של אש"ף ב-28 באוקטובר והחליטה לקרוא לאבו מאזן להקפיא את ההכרה בישראל ואת התיאום הביטחוני בין מנגנוני הביטחון הפלסטינים לצה"ל ולשב"כ. הקריאה לצעדים הללו מהווה ביטוי למדיניות ה"לשרוף את המועדון" של אבו מאזן, שמביט בעיניים כלות על המאמץ שמשקיעה ישראל כדי להציל את חמאס, בעוד הוא מבודד ברמאללה. מצב הדברים בסוף 2018, קצת יותר מ-25 שנה לאחר חתימתם של הסכמי אוסלו ההיסטוריים, הוא כזה: ישראל והרשות הפלסטינית בעימות מתמשך, נתק ארוך והתרחקות מהירה זו מזו, בעוד ישראל וחמאס מתקרבות, מנהלות מו"מ (עקיף) ומכירות זו בזו בעקיפין. ישראל רואה בחמאס את הריבון בעזה ומשתדלת לשמור עליו ככזה, בעוד חמאס ממשיך להטיף להשמדת ישראל ומנסה להדליק את השטח ולייצר טרור. יצחק רבין, יאסר ערפאת ושמעון פרס, אדריכלי אוסלו, לו התעוררו משנת הנצח שלהם, לא היו מצליחים להבין איך הגיעו הצדדים לאן שהגיעו.

נתניהו פירט בפני הכתבים את המאמצים הנרחבים שהוא מוביל להשיג הסדרה לטווח ארוך מול חמאס בעזה. לדבריו, ההסדרה כמעט הושגה בשבוע שעבר, אלא שאז הסתערו שוב המונים על הגדר ואירע "יום קרב" שהדף את המאמץ אחורנית. כרגע, לא ברור לאן יגיעו הצדדים קודם: הסדרה או עימות צבאי נרחב. נתניהו יצא מגדרו להסביר לשומעיו מדוע אין תוחלת לסבב צבאי נוסף בעזה. "מה נעשה עם עזה אם נכבוש אותה?" שאל, "הרי אין למי למסור אותה. אם הייתה כתובת למסירה, כבר היינו כובשים אותה. אבל אף אחד לא רוצה לשמוע על זה. אם נצא למלחמה בעזה, אני יודע שבשעתיים הראשונות כולם ימחאו לי כפיים, השאלה היא מה יקרה אחרי זה".

בנימין נתניהו מחזיק, נכון לעכשיו, בדעות הכי שמאלניות בקבינט המדיני-ביטחוני שהוא מוביל בממשלה הנוכחית, הימנית ביותר בהיסטוריה של ישראל. יכול להיות שאריה דרעי מש"ס נמצא משמאלו. המתנגד העיקרי לגישה הזו הוא שר הביטחון אביגדור ליברמן, שמצהיר בשבועיים האחרונים בגלוי כי אין שום סיכוי להסדרה עם חמאס בעזה וקורא לישראל "להנחית על עזה את המכה החזקה ביותר שאנחנו יודעים לתת". ליברמן הוא האחראי על מערכת הביטחון, אבל בשלב הזה הוא במיעוט מבוטל בקבינט. שרי הליכוד תומכים בנתניהו, וכך גם משה כחלון מ"כולנו". אפילו נפתלי בנט ואיילת שקד, המשתדלים להתייצב מימינו של נתניהו, אינם תומכים בכיבוש עזה, אלא רק במכה אווירית עוצמתית מתמשכת שלא תכלול הכנסת חיילים פנימה.

נתניהו, כאמור, מעדיף להמשיך לתת הזדמנות להסדרה. הוא תולה את תקוותיו במצרים, בקטאר, בשליח האו"ם ניקולאי מלאדנוב ובכל מי שמוכן לתת כתף, חוץ מאבו מאזן כמובן. בסופו של דבר, יותר מאשר חששו הטבעי מהסתבכות צבאית, האינטרס של נתניהו הוא אינטרס פוליטי מזוקק: מדיניותו המפורשת היא להמשיך לשמור על ההפרדה בין עזה לגדה בכל מחיר. הוא מתעלם מהעובדה שיש לו כתובת מצוינת למסירת עזה לאחר שתיכבש, אם וכאשר, בידי צה"ל. הכתובת הזו נמצאת ברמאללה, מוגדרת כ"רשות הפלסטינית" ובראשה עומד אבו מאזן, מי שחתום עם ישראל על הסכמים מפורטים ומקיים איתה תיאום ביטחוני רב שנים ואסטרטגי (למרות ההחלטה ברמאללה השבוע, התיאום נמשך במלואו).

לזה, נתניהו לא ייתן יד. הוא חושש שאם אבו מאזן יחזור לעזה וייטול את המושכות מחמאס, ייעלם בן לילה התירוץ האולטימטיבי שלו ושל הימין הישראלי למבוי הסתום במו"מ. פתאום יהיה פרטנר פלסטיני אחד, מאוחד, גם ברצועה וגם בגדה, שאיתו תצטרך ישראל לנהל מו"מ. מהאפשרות הזו מנסה נתניהו להימלט בכל כוחו. אם צריך לכרות ברית אד-הוק עם חמאס כדי להשיג את המשימה הזו, אז אין ברירה. ההסתבכות היחידה המסוכנת לנתניהו יותר מהסתבכות במלחמה, היא הסתבכות בשלום.

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept